- אנשי בריאות הנפש עודדו את הציבור הישראלי לפנות לייעוץ נפשי. ההנחה המקצועית הייתה שהפאניקה שאמורה הייתה לתקוף את הציבור יכולה לעורר מרבצן בעיות רדומות.
- נוצרו Walk-In Clinics וקווים חמים– הרעיון היה "להכות בברזל בעודו חם". המרכזים הללו נתנו יעוץ נפשי באותו רגע. לא נערכה בדיקה שיטתית בשביל לראות אם באמת נעשה שימוש מסיבי יותר בערוצי הטיפול הללו.
- אחת הטענות של אנשי בריאות הנפש הייתה שהמדינה לא סיפקה את המענה הנדרש לבריאות הנפשית הבעייתית של הציבור הישראלי. היו אנשי בריאות נפש שטענו שלא היינו צריכים, כמדינה, לחזור לשגרה במהרה אלא היה עלינו לעבד את הטראומה שעברה עלינו במהלך המלחמה.
- הייתה גם ביקורת ציבורית כלפי הפסיכולוגים וכמובן שאנשי המקצוע הדפו את הביקורת הזו. איש מקצוע אחד טען שאנשי בריאות הנפש נכנסו לתפקיד שההנהגה נטשה. נוצר חלל שהמדינה הייתה אמורה למלא, ובמקומם אנשי בריאות הנפש נכנסו לוואקום הזה. כך, הפסיכולוגים הפכו לפסיכולוגים לאומיים. היו פסיכולוגים שטענו ש"בעל כורחם" הם נאלצו להחליף את תפקיד הפוליטיקאים ולדאוג לבריאותם הנפשית של אזרחי המדינה.
תיעוד פוליטי ודיאגנוזה פסיכיאטרית:
- הומוסקסואליות– במאות ה-16-17, הומוסקסואליות נחשבה לכפירה והם הועלו למוקד בדיוק כמו המכשפות. עם עליית הנאציזם, הומוסקסואליות נחשבה לפגיעה בתורת הגזע והם קיבלו טיפול דומה לזה שקיבלו אנשים שאובחנו בבעיות נפשיות. ב-1973 השתנה הסיווג של הומוסקסואליות ב-DSM כתוצאה מהצבעה פוליטית בכנס של ה-APA, בו הוחלט ברב דעות כי הומוסקסואליות איננה מחלת נפש.
המשך מלחמת המפרץ:
- בריאות נפשית לאומית– כל אדם ואדם בתחומי מדינות ישראל הוא אדם שמועד לפורענות נפשית מסוימת.
- השחקנים בזמן מלחמת המפרץ– אוכלוסיית ישראל כולה, אנשי בריאות הנפש, ההנהגה הפוליטית והתקשורת.
- מלחמת המפרץ הייתה דוגמא יחידה במינה של מדיקליזציה של חיי היום-יום, כלומר כל דבר שאזרחי ישראל התבקשו לעשות באותם הימים עבר דרך הפילטר של פרשנויות, הערות ועצות של אנשי בריאות הנפש. באיזשהו אופן, הפסיכולוגים היו המוניטורים של ההתנהגות- התנהגות היום-יום נצבעה בצבעים מקצועיים. ניתן לראות בזאת ביטוי לדה-פוליטיזציה. האלמנטים הפוליטיים (אופציה צבאית ומתיחות עם ארה"ב) היו קיימים אבל הם היו נסתרים מהציבור לחלוטין. ייתכן מאוד שהפוליטיקאים עודדו את המדיקליזציה כדי שאנשים "יירדמו" ולא יעסקו בשאלות הפוליטיות.
תהליך השלום (אוסלו)ב-1993:
- המרכיבים שנדבר עליהם בהקשר הזה:
- גל הפאניקה שהתעורר בארץ בעקבות החתימה על הסכם אוסלו ב- 13.09.1993.
- מסע שיסוי של אנשי בריאות הנפש שהתנהל נגד יצחק רבין, כאדם הלוקה בנפשו.
- העיסוק ברוצחו של רבין, יגאל אמיר.
- עלינו להבדיל בין האפקט שהיה לתהליך השלום על הצבא ועל האזרחים:
- על הצבא– ראש ממד"ה (מחלקת מדעי ההתנהגות) כתב מאמר על השפעות פוטנציאליות של תהליך השלום על התנהגותם של חיילים. הוא צפה משברים נפשיים בקרב חיילים מכיוון שהם יהיו קרועים לגזרים בין הנאמנויות השונות שלהם. הוא הזהיר את רשויות הצבא שלא ינהגו כפי שנהגו בתקופת האינתיפאדה הראשונה, ומן הראוי שהם ייתנו את הדעת לאפשרות שחיילים יגיעו למשבר נפשי. הוא הציע שצה"ל יקים חוליות ניידות שאפשר יהיה להקפיץ אותן למקומות חיכוך, בהם חיילים יאבדו את השליטה במצב. כוונתו הייתה שהניידות הללו יקיימו מפגשים קבוצתיים תרפויטיים. הוא גם ראה בממד"ה גורם שיכול להגן על הדמוקרטיה, במובן שהוא יביא להרגעת הרוחות ע"י התערבויות מקצועיות במצבי קונפליקט של חיילים. ב-1995, סקר שנערך ע"י ממד"ה הראה כי חיילים נשחקים מהשירות בשטחים וכי הם היו עדים לא פעם למסכות של התעללויות חיילים בפלסטינאים.
- על האזרחים– הדאגה של אנשי בריאות הנפש נגעה למצבם הנפשי של האנשים המיועדים לעיקרה מבתיהם משום שהסכם אוסלו בישר פירוק של התנחלויות. אנשים שגרו בהתנחלויות נתקפו בחרדות אמתיות וגדולות מאוד. היו שטענובאותם הימים שפוליטיקאים צריכים שיוצמדו אליהם פסיכולוגים כדי שיוכלו להנחות אותם כיצד לדבר עם הציבור העתיד להיות מפונה. בהדרגה, אנשי בריאות נפש החלו לדבר על החרדה שתקפה אנשים בתור מגפה, ומזה משתמע שזו תופעה מדבקת בסדר גודל עצום.
- כשאתה איש בריאות נפש שעובד מטעם, אז במובנים מסוימים המעסיק שלך מצפה ממך לנקוט בקו מסוים ואז נשאלת השאלה- את מי אתה משרת?למשל, אנשי בריאות נפש שעובדים בצבא- את מי הם באמת משרתים? האם אנשי בריאות נפש שנשלחים לטפל באנשים שעתידים להיות מפונים מבתיהם משרתים את האדם או את הממשלה ששלחה אותם?אתה לא יכול להיקלע לסיטואציה מקצועית בצורה נקייה לחלוטין מזיקות ערכיות-פוליטיות.
