האם יש דוגמא מיינקות של התנהגות שהיא נלמדת? אחת הדוגמאות שההתנהגותנים אוהבים זו הדוגמא של החיוך החברתי. תינוקות נולדים עם היכולת לחייך, כבר בשעות הראשונות התינוק מחייך מתוך שינה. בחיוך החברתי נלמד לחייך בתגובה לגירוי אנושי. חיוך חברתי בגדול זה נלמד.
ילדי הקיבוץ – שיטה מאוד ייחודית, החוקר(פיספסתי תשם שלו, הגיע מחול לארץ) רצה לבדוק מתי החיוך החברתי הגיע, לאורך כמה זמן וכמה פעמים תינוק מחייך לדמות מחייכת. הוא השווה בין כמה תינוקות בני חודש עד 3 חודשים. השיטה הייתה שנסיין ידידותי מתקרב לתינוק ומחייך ורושמים האם התינוק מחייך, כמה זמן וכו'. הוא השווה בין 3 קבוצות: בני קיבוצים, סוציו אקונומי בינוני בעיר, ותינוקות מבית יתומים. הוא מצא הבדלים בין שלושת הקבוצות: בקיבוץ החיוך התפתח הכי מוקדם, לומדים שם הכי מהר. הוא ציפה שזה יתפתח הכי מוקדם בעיר בגלל שיש שם הכי הרבה אינטראקציה. מה שחסר במוסד זה האינטראקציה הדיאדית – של אחד על אחד. התנאים ללמידה של החיוך החברתי הכי טובים בבית ולתינוקות של העיר יהיה היתרון.
האם שני המנגנונים מספיקים כדי להבין את ההתפתחות?
ביקורות על גישת הלמידה:
בנדורה בשנות ה-60 יצא לו לערוך תצפיות בגואטמלה, שם אנשים עסקו באריגה, הוא שם לב שהבנות הקטנות היו מסתובבות ליד האמא, גם בזמן שהיא עבדה בנול. הקונבנציה הייתה שעד גיל 5 היה אסור לבנות לגעת, בערך בגיל 5 האמהות היו מיישבות אותן על הנול. הוא ראה שמהרגע הראשון שהבנות ישבו ליד הנול הן עשו כבר כמה פעולות נכונות.
תצפית כזאת היא מעוד בעייתית לגישה התנהגותית כי יש עדות ללמידה שהתרחשה בלי חיזוקים ישירים, שמתגלה בניסיון ראשון בלי שקדמה לה עקומה של למידת כישורים, זה לא מסתדר, זה לא התנייה אופרנטית. מעבר לזה הוא הוסיף שלא נראה לו סביר שדפוסים של התנהגויות מתרחשות מתוך מהלך מאוד שיטתית של למידה מתוך חיזוקים של כל התנהגות. מכאן הוא יביא את גישת הלמידה לגישת למידה חברתית. הוא טען שאת רוב הדברים לא לומדים בהתניות, אלא באופן עקיף מצפייה ומודל. הם גם לומדים מזה שהם רואים ילד אחר נופל במגרש המשחקים ובוכה, אבא שלו אומר לו "תהיה גבר". הוא לומד ממה שקורה לאנשים אחרים למרות שהוא לא עשה כלום. בהמשך הוא הרחיב את הרעיון ואמר שאפשר ללמוד ממודלים סימבולים: סרטים, טלוויזיה, ספרות ילדים. הוא התחיל ואח"כ פיתח את הרעיון שהרבה פעמים מתרחש משהו נוסף בין ההתנהגות לתוצאה הניצפת וזה שכל המהלך הזה עובר דרך הראש של הילד. כלומר, אנו לומדים גם כי אנו מאחסנים בזיכרון אירועי עבר ואנו משתמשים בייצוגים אלו כדי להבין מצב נוכחי: מי נגד מי, מה עשוי לקרות אם אני אעשה ככה או ככה. הוא הרחיב באופן משמעותי את הרעיון שהכל נלמד בכך שהוא ביסס את הרעיון שלא לומדים רק דרך התנהגות, הלמידה היא יותר רחבה.
בסדרה של ניסויים הוא ניסה לבדוק איך ילדים לומדים להיות תוקפניים. הוא השווא בין מגוון מאוד רחב של תנאים. למשל: ילד רואה שמבוגר מכה את אחד הבובות – צופה בהתנהגות אלימה, הילד רואה סרט שבו המבוגר מכה, לפעמים המבוגר מתחפש לחתול, מחקרים רבים שיחקו עם המין של המבוגר והילד. ילדים רואים מבוגר מתנהג יפה לבובה. לאחר שהילד נחשף לדברים האלה יש הפסקה, הילד נכנס לחדר עם החפצים ואנחנו רוצים לבדוק באיזה מידה הוא מראה התנהגות תוקפנית. אנו לומדים מזה שכילד שחשוף להתנהגות אלימה, זה מגביר את ההתנהגות האלימה שלו. אבל כדי שלמידה חברתית תתרחש צריכים להתקיים כמה תנאים: המודלים האלה צריכים להיות נגישים, ילד צריך לשים לב שהמודל הזה קורה, בנים נוטים לחקות מודל אלים של גבר מאשר אישה (בנים יותר נמשכים למודלים האלה).
יש הנחה מאוד חזקה שהלמידה החברתית עוברת דרך המוח, דרך אפשרות לזכור מה שקורה עכשיו כדי שזה ישפיע על ההתנהגות לאחר ההפסקה, וגם הפעולה הבסיסית של החיקוי מצריכה איזשהו איחסון בזיכרון. ונדורה בעקבות פיאז'ה הניח שזיכרון זה לא חלק מציוד הולד ושהזיכרון מתפתח. מכאן המודל של הלמידה החברתית לא רלוונטי לבערך השנה הראשונה. לכן אצלו לא נמצא מחקרים שמראים על למידה חברתית בקרב תינוקות (כן נמצא על התנייה). ההנחה הרווחת הזו שתינוקות לא מסוגלים לחקות הותגרה ע"י המחקר בחומר קריאה – הציגו לולדים סדרה של פרצופים, בדקו אם התינוק מחקה את הפרצוף וכמה… הם הגיעו למסקנה שמעבר למקריות תינוקות הפיקו את ההבעה שהם ראו. זה היה מאוד מרעיש כי היה מוסכם עד אז שתינוקות לא יכולים לעשות את זה. הבעיה הייתה שהמחקר צוטט רבות גם על אנשים שהתווכחו איתו, הרבה מאוד חוקרים שניסו לשחזר את הממצאים האלו לא הצליחו. מאמר אחר מחומר הקריאה של כיץ וחבריה ניסו לשחזר את המחקר ולבדוק האם תינוקות קטנים יכולים לחקות. הם מצאו שהיה חיקוי אבל לא מלא, היה הוצאת לשון. זה מה שמצאו עוד חוקרים במחקרים שונים, תינוקות נוטים להוציא לשון לא רק כשהם רואים מודל שמוציא לשון אלא באופן טבעי. התפתחה ההנחה שהוצאת לשון היא חלק מרפלקס כשהם רואים משהו – תגובה אוטומטית. השאלה היא עדיין האם הם יכולים לחקות או לא? הסוגיה הזאת מעניינת כי היא שנויה במחלוקת עד היום.
הם מצאו זאת לא רק לגבי הוצאת לשון. יש שתי סברות: אנחנו רואים מה שאנחנו רוצים לראות ושפיברקו את זה.
