הרבה פעמים לוקחים את ארה"ב כבסיס להשוואה אז יש לנו הרבה מאוד מידע עליהם. במחקר של גרוסמן ואחרים מ-1995. רואים את השיעור הגבוה יחסית של ילדים שמגלים התקשרות נמנעת, גרוסמן קישר את זה לתפיסות תרבותיות שמתרגמות לפרקטיקות. לדעתו החברה הגרמנית העריכה בילדים ותינוקות עצמאות, ויסות עצמי ולא לעודד ניסיונות לגנוב תשומת לב, הפרדה מאוד גדול לכיצד ילדים מתנהגים עם מבוגרים, צריך לראות ילדים ולא לשמוע אותם. זה לא קשור לאהבה של ההורים, יש ילד ראוי ומכאן התכונות הרצויות של הילד. מכאן שהאמהות נטו לא לבוא מיד כשהילד בוכה מתהליכי חיברות. יותר מזה, לנסות לעודד את הילד לא לבכות או לבכות כמה שפחות, להתגבר, להתמודד ולהיות עצמאי. מכאן שהוא טוען שילדים לומדים לא להסתמך יותר מידי על האמא. זה מתקשר לשיעורים הגבוהים של התקשרות נמנעת.
ביפן אין כמעט התקשרות נמנעת – במחקר של טקנאשי 1990. ההורות ביפו עוברת טרנספורמציה לפי הגיל של הילד. בהתחלה האם מדגישה את חייה לטיפול בתינוק. התינוק לא נמצא בטיפול חלופי, עם האם כל הזמן, האידיאל זה להתמסר ללא גבולות לרצונות של התינוק. רוב השנתיים הראשונות הם בבית. זה משתנה בילדות. תינוק כזה כשמגיע למצב הזר זה מאוד מלחיץ. גורם אחד שיכול להסביר את זה, זה שבתוך הפרדיגמה הזאת הילד מאוד כועס. זה לא בהכרח מצביע על התקשרות לא בטוחה.
יש אפשרות נוספת שקשורה לתפיסות תרבויות. ביפן בניגוד מוחלט לגרמניה, התפיסה הכללית היא שתינוקות שמאוד דבוקים לאמא ודורשים את תשומת הלב שלה זה לגמרי נורמטיבי. בגרמניה זה יהיה נחשב ככישלון לחינוך אבל ביפן זה נורמטיבי. מה ששוב מחזק את הרעיון הזה שיכול להיות שההתנהגות במצב הזר ביפן הוא פחות דיאגנוסטי.
אופנהיים – למה יותר ילדי קיבוץ מפתחים התפתחות מתנגדת? לקרוא את המאמר כדי לדעת.
באופן כללי לפחות המחקרים שדיברנו אליהם עד עכשיו מקשרים שיעורי התקשרות לתפיסות ופרקטיקות תרבותיות. האם מכאן אפשר להסיק או לשאול האם יש השפעות תרבותיות על התנהגות אמהית בשנה-שנתיים הראשונות. מצד אחד אם מסתכלים על המממצא המעניין של די אחידות תרבותית אז אנו יכולים לשאר שאין הבדלים ניכרים במידה בה האמהות בממוצע מגלות הורות רגישה. בשנה – שנה וחצי הראשונות זה כנראה די נכון, להוציא כמובן כל מיני גורמים של מעמד סוציואקונומי שיכולים להשפיע.
מחקרים הצביעו על הבדלים בפרקטיקות. מחקר חשוב בתחום הזה הוא של ריצמן וחבריו מ-1991. הם צפו באמהות ממעמד בינוני בארה"ב, אמהות לא משכילות במכסיקו מסביבה כפרית ואמהות משכילות במכסיקו. הם הסתכלו על ההתנהגות האמהית למצוקה של התינוקות. הבדל מאוד משמעותי בין אמהות לא משכילות במכסיקו לבין ארה"ב היה בזה שהאמהות הלא משכילות ממכסיקו הגיבו בעיקר באופן לא מילולי: מגע, ליטוף, חיבוק, לרוב בלי דיבור של ממש; לעומתן האמהות בארה"ב הרבה יותר דיברו. האמהות המשכילות ממכסיקו הגיבו בדומה לארה"ב. המסקנה היא שיש איפיונים תרבותיים לאופן שבו האם מגיבה באופן רגיש לתינוק, במחקר הזה הם הצביעו על השכלה.
הם והרבה מסיקים שיש דרכים שונות להביע רגישות אמהית בתקופה הראשונה מבחינת ההתקשרות, זה לא כל כך משנה כיצד האם מעבירה את הרגישות שלה.
האם האפיונים של הילד משפיעים על רגישות הורית ועל התקשרות?
הצענו קודם שהמזג משפיע. אם רק מסתכלים האם למשל תינוקות עם מזג קשה יותר בסיכון לפתח התקשרות לא בטוחה – לא, למרות שנראה שצריך לקרות, זה לא כך. האם המזג של התינוק משפיע על הרגישות האמהית? – זה די בשולים – בהחלט יש מיעוט של מקרים שמזג פחות נוח של תינוק משתלב עם איפיונים ואילוצים הוריים מסוימים ומגבירים את האפשרות גם להורות פחות רגישה וגם להתקשרות פחות טובה, אבל זה בשולים. לרוב רמת הרגישות לתינוקות יות/ פחות נוחים היא דומה ושיעור ההתקשרות לא מושפע.
יש מחקרים אחרים שבדקו את מידת האריטביליות של התקשרות, כלומר את האפשרות שתינוקות מסוימים מגיעים עם יותר או פחות נטיה ליצור התקשרות בטוחה או התקשרות פחות בטוחה. הממצאים מצביעים על הירטביליות של 0 בהתקשרות. למשל: תאומים זהים לא דומים אחד לשני בסגנון ההתקשרות יותר מתאומים לא זהים. הגנטיקה לא משחקת פה תפקיד. באופן מפתיע לא נגיד שאין פה שום השפעה אבל היא מאוד מינימלית.
האם זה חשוב? האם זה משנה למשהו? לפי התאוריה של בולבי זה משנה ברמות בגלל ההנחה שסוג ההתקשרות משקף ומיוצג כמה שהוא קרא "מודל עבודה פנימי". כלומר, עד סוף השנה הראשונה התינוק מייצג באיזהשהו אופן יצוג פנימי של העולם כמקום פחות או יותר מטיב – רוצה בטובתו, העולם מבחינת בולבלי זה האנשים בעולם. המודל הזה כולל יצוג עצמי כיותר או פחות ראוי ליחס יציב. ההנחה של בולבי ואנשי ההתקשרות עד היום זה שהילד נושא את המודל הזה איתו פלוס מינוס לכל החיים ולכל מערכת יחסים שהוא מפתח או נמצא בה. מכאן ציפיות ספציפיות שהעלו כוללת את ההשערות הבאות: התקשרות בטוחה תיהיה קשורה עם יותר הסתגלות רגשית, הערכה עצמית ואפילו יותר התפתחות קוגנטיבי. משום ששני הדברים הראשונים קשורים לעצמי כיותר או פחות טוב. ילד שמגלה התפתחות לא בטוחה כלומר, חווה קשר פחות מספק מפנים את זה כיותר ספק כלפי עצמו, מכאן יהיה לו פחות ביטחון בעצמו וכו'. כלומר יותר התפתחות בטוחה = יותר פנוי לחקור, חקירה – התפתחות קוגניטיבית.
