היום נצטרך לצמצם ולסכם מעט דברים שרציתי להעלות, וכן נעסוק מעט בתגובות שונות לאופי השיעור.
נדבר על צירים שונים של התייחסות לפסיכולוגיה, ראשית, הציר של מטרת ההתייחסות, מהאינדיבידואל, אל קבוצת השייכות הראשונית, אל הקבוצה החברתית, והמוסדית. הציר השני, הוא מטרת ההתערבות, בה ישנן כמה רמות, Remedial, החזרת המצב לקדמותו, Preventative, מניעה, הקדמת תרופה למכה, סימון מראש של מצבים העלולים להזיק נפשית.. בתוך הרמה הזו יש כמה סוגים; מניעה ראשונית, שניונית, כלומר, המצב הוא כבר פתולוגי, אך יש מטרה לבלום את ההידרדרות, וכן, סוג שלישי, מניעה שלישונית. ה"חולה" כבר מוגדר בתפקיד החולה, השתקע בו, אף לאורך זמן, ולא ניתן לצאת ממנו, המצב הוא בלתי הפיך, כרוני. תפקידה של האופרציה של המניעה היא לשקמו, לאפשר לו לתפקד במידה ראויה. יש עוד רמות, הן ההתפתחותית, וכן, Empowerment, העצמה. זהו מושג המרבים להשתמש בו. יש סתירה מסוימת במושג הזה, הקניה של יכולות אמורות להפוך מישהו לעצמאי יותר, ולא תמיד כך הדבר. הציר השלישי הוא סוג ההתערבות, המתודה. כאן שני אלמנטים, התערבות ישירה ובלתי ישירה. כמובן, שהעובד הקהילתי באשר הוא, פועל באמצעות סוכנים, להם מגע ישיר עם האוכלוסייה. אך לו אין מגע ישיר ממש. ניתן לגזור מתוך שילוש הצירים הללו את אותם האלמנטים המרכיבים את המודל הקהילתי, ולדון דרכם בתופעות שונות במודל.
נסכם כמה קונספטים בהם עסקנו במהלך הסמסטר, אחד יהיה ההבניה החברתית, שגולת הכותרת שלה היא המדיקליזציה, כמובן. המנגנון לו קראתי מדיקליזציה הוא בסיסי לזיווג אותו ערכתי בין הפסיכולוגיה לפוליטיקה. בעזרת התהליך משתנות ההגדרות הערכיות והפוליטיות בסופו של דבר של השיפוט האבחוני, והתיוג של מחלת הנפש משתנה בעקבותיהן. הקונספט, מחלת נפש, נאחז במודל רפואי אמנם, אך תהליכים אחרים משפיעים גם הם. אני גרסתי בשיעור כי מחלת הנפש היא קונסטרוקציה, שאין להסתפק באבחונה ואין לקבל אותה בעיניים עצומות, ויש לבחון כיצד התקבלה, ומאילו גורמים היא מושפעת. המדיקליזציה שימשה אותי שניתוח שרשרת אירועים, כולל האינתיפאדה, תהליך השלום, מלחמת המפרץ, ועוד. הניתוח מטרתו הייתה להראות את החיבור בין שני התחומים שלכאורה שונים ולא נפגשים. שני התחומים מתחברים מכיוון שלעתים יש להם יעדים משותפים.
עניין זה מעביר אותנו לרמה היישומית של הקונספציה הזו, ושם אנו פוגשים במושג "המדינה הטיפולית", לפיו, המדינה היא מעין בית חרושת לייצור מקרים טיפוליים עבור גורמי בריאות הנפש. אחת הדוגמאות שנתתי הייתה של הבחור שנלכד. דוגמא נוספת שהבאתי היום היא הצהרה של גורמים פסיכולוגיים של המדינה כי מישהי שעברה גילוי עריות תיחשב לחולת נפש. זהו כמובן תיוג חפוז מאוד. כאן אנו רואים כי המדינה, ושליחיה, משרתי הציבור מחליטים לפעמים מראש, כיצד לתייג אותך מראש, וההשפעה של תהליכים כאלו על חיינו היא ברורה. הטבעת זהות כזו מראש היא בעייתית. המדינה הטיפולית בהיבט זה, מתקרבת באופן בוטה לעתים, ופולשני, אל חיינו הפרטיים ביותר. אנו מתויגים, והופכים לרשות הכלל. סיפורנו חשוף לעין ציבורית. המושג בו אני משתמש, המדינה הטיפולית, היא למעשה הרכבה של רעיונות שבאים משני התחומים הנוגסים זה בזה, ובהם אנו עוסקים.
המודל הקהילתי הוא זה האחרון בו עסקנו. כאן נתקלנו בתופעות מודרניות של העין הפקוחה של החברה, ושל הגורמים המוסדיים, הקשורים לבריאות הנפש, וכן, לממשלה. מונח שהזכרתי כבר לגבי תופעות אלו הוא "שיטור רך", ואחר הוא "משטרת התנהגות", מונח יותר חריף. באקספרימנט הולנדי השתמש אחד ממפתחי הגישה הזו ברכב חילוץ מסוג מסוים, יחידות "לכיבוי שריפות" שהופעלו במקרים של סכסוכים במשפחה. יחידות אלו היו אמורות לפשוט על מוקדי מתיחות, ברוח הגישה הקהילתית.
לעניין אחר. תומס סאז קיבל בשנת 2000 פרס מטעם ארגון לזכויות הפרט, עיטור. הוא עצמו לא ראה עצמו כדמות פוליטית, ולא ידע מה לעשות עם העיטור המסוים. לפני כ-4 שנים תלמיד כאן העביר לי כתבה שהופכת את תומס סאז לאישיות יחידה במינה, למרות שספריו כבר מעלים אבק בחנויות יד שנייה, והוא אינו נלמד במוסדות אקדמיים כמעט כלל. אך הוא ממשיך לכתוב, ומוציא מידי שנה ספרים. סאז חולל מהפיכה, ומוגדר ע"י עמיתיו הפסיכיאטרים כחולה נפש בעל אבחון. הוא האנטיכריסטוס של הפסיכיאטר, בכך שהוא כופר ומטיל ספק באמיתויות מהתחום. הוא סבור היה שיש להפריד את הפסיכיאטריה מהמדינה, וכי הכוח האדיר ביד הגורמים הטיפוליים יכול לגרום נזק. הוא קורא לשמירה על זכויות הפרט, ועל בחירתו אם להשתמש בגורמי העזרה של בריאות הנפש. הוא קרא לפנייה לגורמי בריאות נפש רק מצד Consenting Adults, מושג השאול מיחסי מין בין בני אותו מין, שחייב להתרחש בין מבוגרים הבוחרים בכך. מוסד אל לו להפריד אנשים שלדעתו זקוקים לכך, מהחברה.
