להורות או להורים יש תפקידים שונים, הם נשענים על ממדים שונים של התייחסות והתנהגות הורית. כמו שכבר דיברנו רבות – תפקיד ראשון מרכזי זה לטפל, לדאוג לרווחה הנפשית (גם פיזית) של הילד. בהקשר הזה דיברנו על הממד החשוב של הרגישות ההורית. הוא לא התפקיד היחידי, בשיעור שעבר דיברנו בין היתר על המאדריס ועל המחקר של תומסלו. ממנו וממחקרים דומים למדנו שהורים שונים זה מזה במידה שהם מקשקשים במדאריס, זה משפיע על כמה שהוא יודע. בעצם יש פה דוגמא להבדלים בין הורים במידת ובאופן בו הם מלמדים. זה תפקיד הורי מאוד חשוב.
יש אופנים שונים שבהם הורים מנסים ללמד. דרך אחת – למשל בהקשר של רכישת שפה זה לתקן טעויות דקדוק. הלמידה היא שהבוגר או ההורה מנסה להקנות איזה ידע. המאדריס מנסה לעזור לילד לפתח מיומנות וידע. במקום הקנייה של עובדות או משהו כזה, "ההוראה" ההורית יותר מכוונת לפיתוח, יכולות, מיומנויות, אסטרטגיות וכו'.
במסגרת גם של ההורות וגם המשך של רכישת שפה נדבר על ויגוטסקי. הוא לקח מההשקפה המרקסיסטית עיקרון שהוא יישם בגישות שלו של התפתחות בפסיכולוגיה – הרעיון שההתנהגות וההבנה האנושית ביסודה היא חברתית, היא לא מתפתחת ובאה לידי ביטוי באיזה חלל אלא תמיד באופן חברתי בשני מישורים שונים:
- באופן המעשי בתוך כל בני האדם נמצאים תמיד באינטרקציות חברתיות. האופן בו אנו פועלים והדרך בה אנו מתפתחים כולם גם מעוצבים ובאים לידי ביטוי מתוך אינטרקציה חברתית. פה אנו כבר רואים הבדל או דגש מאוד משמעותי עם פסיכולוג התפתחותי אחר שויגוטסקי הכיר – פיאז'ה. אצל פיאז'ה האינטרקציה מתרחשבת בין הילד לבין העולם – מטלה, בעיה, חפץ. ביאז'ה לא התייחס להתפתחות בתוך אינטרקציה. ויקוסקי קובע שכל למידה היא בעצם למידה חברתית – מישור 1.
- מישור 2 – הקשר תרבותי חברתי יותר כללי – ויגוטסקי מת בשנת 34, כמו שבברית המעצות הייתה חשיפה מאוד מוגבלת לחשיבה מהמערב, במערב גם הייתה חשיבה מוגבלת. הם לא שמעו ולא ידע על ויגוטסקי. עד שהוא התגלה בסוף שנות ה60, שנות ה-70. היום יש יותר ויגוטסקיאנים מפיאז'יאנים, הוא בנה את התשתית המושגית אבל רוב העבודה והמחקר הם מהשנים האחרונות.
איך ילדים מתפתחים?
אחד המושגים הכי מרכזיים וחושבים של ויגוטסקי הוא הרעיון שנקרא "המרחב של התפתחות משוערת". ויגוטסקי התחיל מההנחה שבכל רגע נתון יש מרחב מסוים בין מה שתינוק או ילד מסוגל לעשות לבד המסוגלות הנוכחית, לבין מה שהוא יכול להיות מסוגל לעשות בעזרת "עזרה", תיווך של אדם יותר קונפדנטי. כלומר, מה שנילד בן שנה וחצי מסוגל להגיד באופן ספונטני כשהוא מסתכל על ספר ואומר "אבא", לעומת כשמסתכלים יחד עם הורה שמדבר מדאריס ושואל אותו "ומה האבא?" הוא זורק דיבור. התוך האינטרקציה הזאת יכול להיות שאותו ילד קטן יסתכל על התמונה ויגיד "אבא, כדור". בכל רגע נתון, לא חשוב באיזה גיל, תמיד יש רמה מסוימת של הבנה או מסוגלות עכשוית ופוטנציאל למסוגלות אפשרית.
מה מאפשר לילדים לנוע מסוגלות נוחכית לאפשרית? בראש ובראשונה הפיגומים שהאינטרקציה החברתית מספקת.
פיגומים – מה שמקימים מחוץ לבניין כדי להחזיק את השלד עד שלא צריך את זה יותר. המאטפורה הזאת היא הדבר שעומד מאחורי הפיגומים של ויגוטסקי. ההורה עוזר לילד להגיע ממסוגלות נוכחית למסוגלות אפשרית. אח"כ התהליך ממשיך, יש פוטנציאל להתנהגות נוספת שם יהיו פיגומים שיעזרו להגיע למסוגלות אפשריתץ
בכל גיל התהליך ההתפתחותי הכללי הוא תהליך של הפנמה. בשלב ראשון של למידה חדשה היכולת המקסימלית באה לידי ביטוי בתוך התנהגות תחת אינטרקציה. כלומר, ברמה יותר חיצונית. מתוך התהליך הזה זה בעצם מופנם והילד יכול לבטא או ליישם את ההתפתחות הזאת בעצמו ללא צורך בפיגומים. תמיד התנועה היא ליותר ויותר הפנמה.
ויגוטסקי פיתוח את הרעיונות האלה לחשיבה קוגניטיבית ולשפה. הרעיונות האלה הם מאוד עכשויים.
פיגומים נהדרים הם המאדריס – עוזר לילד לפתח יכולות, בניגוד לתיקון של שפה.
התפתחות של שפה וחשיבה: וגוטסקי
ברונה שהמציע את ה-LASS – למידה נתמכת סביבה הושפע מאוד מויגוטסקי.
ויגוטסקי התלבט הרבה לפני הומסקי על הסוגיה של התפתחות שפה ובמיוחד על השאלה של התפתחות שפה וחשיבה ואיזה קשר, אם בכלל יש בניהם. באופן פשוט הוא חשב שבמהלך התקופה הראשונה, שמגבילה לשלב הסנסומוטרי של פיאז'ה, ניתן לדבר על שתי מערכות שונות. מצד אחת החשיבה מתפתחת (נשען על פיאז'ה) עוד לפני שיש לילד שפה. זה לא תלוי בתיווך מילולי או בהתפתחות שפתית. במקביל, בתוך התקופה הזאת ילדים בכל זאת מתחילים ללמוד מילים אבל עוד לא יכולים להיעזר בשפה כדי לחשוב.
הוא חשב שבשלב הזה, שבו לומדים מילים זה נלמד כמו סקינר – בצורה ישירה איך שאומרים לילד, התניה פשוטה (אנו כבר יודעים שזה לא ככה).
אח"כ הוא חשב שבהמשך ההתפתחות שתי המערכות האלה יותר ויותר הפוכות. מה שתופס די יפה את התחושה שלנו שבגיל שלנו כמעט בלתי אפשרי לדמיין את הניתוק בין חשיבה לשפה. מבחינת ויגוטסקי אנו מגיעים לגילאי 5-7 (מצגת).
כדי להדגים את זה נתמקד בשלב של גלאי 3-5. בגיל הזה יש תופעה שהילדים מדברים בקול רם לעצמם. פיאז'ה שם לב לתופעה הזו והיה לו ברור שהיא משפקפת את אחת מהמגבלות של החשיבה בגילאים האלה. הילד הוא אגוצנטרי, ממוקד בעצמו, מתקשה מאוד לקחת את נקודת המבט של הזולת, ובהקשר של שפה אינו מבין לגמרי את התפקיד התקשורתי של שפה ולכן אינו עדיין מבין שמדברים למישהו אחר, בגלל חוסר הבשלות הקוגניטיבית הוא מדבר לעצמו. זו תופעה שנעלמת עם הגיל ברוב המקרים – לפי פיאז'ה בגלל בשלות קוגניטיבית.
