מגבלות של הגישה הלטביסטית

1. חוקרת בשם גלייטמן עושה סקירה של מחקרים מהסוג הזה ב-1985.
   יש הורים שמאוד חשוב להם לתקן תחביר. היא מצאה שאם בכלל יש הבדלים בין הקבוצות אז זה בכיוון ההפוך. הדיבור של אלו שתיקנו אותם היה פחות נכון.

   גם אם הורים נורא מנסים לתקן תחביר הם לא תמיד מצליחים. בהתאם להתפתחות של המודולה יש תצורות שמתפתחות יותר מאוחר ויותר מוקדם, זה לא יעזור אם ינסו לתקן את זה וזה יתוקן באופן ספונטני בהמשך.

   האם יש תקופה קריטית להבשלת השפה?
   מאוד קשה וכמעט בלתי אפשר לבדוק את זה אמפירית. אם הייינו רוצים לבדוק את זה היינו צריכים לא לחשוף תינוקות לשום שפה ואז בסוף התקופה שאנו חושבים שהיא קריטית לחשוף אותם.

   לכן אפשר להסתמך על "ניסויים טבעיים" – ילדים שהגורל שם אותם במצב הזה:
   1. "ילדי זאבים" – אומצו ע"י בע"ח.
   2. ילדים שההורים שלהם לא דיברו איתם.

   ג'יימי – ילדה ששהורים שלה כלאו אותה במרתף נמצא בגיל 12. היא התפתחה די יפה אבל השפה שלה נשארה מאוד מוגבלת עם בעיות חמורות בתחביר.
   ניתן להסיק מכאן על תקופה קריטית, אבל אף אחד לא יודע את האורך שלה.

   לננברג שיער שזה עם תחילת גיל ההתבגרות (קיזוז המוח). אבל אי אפשר באמת ללמוד מהילדים האלה כי היו גורמים אחרים של התעללות.

   זה מאוד אינטואטיבי שאי אפשר לרכוש שפה בכל גיל.

   אם יש  LAD במוח אנו מסוגלים למצוא איפה זה נמצא. מצד אחד, ידעו ממחקר של אנשים שנפגעו מפגיעות במקומות ייעודיים של המוח פגועים בשפה. מצד שני, היום אנו יודעים שאותם האזורים מתפתחים בגלל רכישת השפה – תהליכים דו כיוונים.
   תינוקות וילדים עם פגיעה באזורים האלה של השפה לעיתים מצליחים לפצות בהפעלת אזורים אחרים במוח שמתחילים להיות אחראים על השפה.

יש כאלה שמתייחסים להבדלים בין רכישת שפת אם לבין לימוד של שפה שנייה. זה לא מובן מאליו לגמרי למה מבוגרים שלומדים שפה שנייה, לפעמים בצורה מאוד אינטנסיבית, מתגלים כלומדים מאוד לא טובים מאשר ילדים מאוד קטנים שלומדים שפה ראשונה.

יש לזה הסברים שונים, מתוך הגישה הלטיביסטית זה מסתדר עם זה שרוכשים שפה ראשונה בתוך התקופה שיש רגישות. במובן מסוים השפה השנייה היא יותר "נלמדת" ופחות "נרכשת" ולכן רואים את החיסרון היחסי של מבוגרים על פני ילדים צעירים.

מגבלות של הגישה הלטביסטית:

1. מגבלות או ביקורות מהכיוון הבלשני עצמו – ביקורות שמתייחסות לעצם המילה או ההנחה לגבי הדקדוק האוניברסלי. אנטילטיביסט נחרץ – תומס סאלו מתייחס לעובדה שאין הסכמה לגבי מהו המבנה של התחביר האוניברסלי. גם היום יש מחלוקות רבות לגבי מהו התחביר האוניברסלי והחוקים וכו'. אם כך, לא ברור מהם החוקים במכשיר השפתי הזה.
   הוא טוען גם שעד היום לא ברור כיצד בדיוק תינוקות וילדים צעירים מתצליחים למפות כלל זה או אחר לתוך המלל שהם שומעים מסביב, איך בדיוק נעשה המעבר הזה.

גם אם באופן כללי יש להתפעל מרכישת השפה אצל ילדים, התהליך הזה לא כל כך מהיר, לא כל כך ברור ובהחלט יש הבדלים משמעותיים בין ילדים.
גרף במצגת של חוקרת בשם בייטס שחקרה את אוצר המילים של ילדים שונים. מתוך ממוצע גילאים שונים. היא מתמקדת בילדים שהם ב-25% פחות מפותחים ו-25% הכי מפותחים. עקבה אחריהם לאורך זמן. גיל שנה – כמעט אין מילים. מהר מאוד בגיל שנה וחצינפתח פער בין הקבוצות – בין 10-15 מילים ל-200 מילים. זה הבדל עצום. השונות הזו נשמרת, עם קצת עליות ומורדות, הפער הזה לא נסגר גם בין ילדים גדולים יותר. גם בתוך אוכלוסיה קהילתית מבוגרת שדוברת שפה מסוימת יש הבדל באוצר מילים.

1. לא סתם במבחן אינטלגנציה זאת אחת הקטגוריות.
   כלומר, יש הבדלים והם מאתגרים את התפיסה הלטיביסטית.
2. יש מבנים שהם משפטי זיקה – צורה שמתפתחת יחסית מאוחר בסביבות גיל 5. גם אז יש ילדים שלא מבינים זה. למשל: אם מראים להם שתי תמונה: באחת האם מסרקת את הילדה והילדה מסרקת את האם בשניה ומבקשים מהם את התמונה שבה האם מסרקת את הילדה הם טועים.
   וגם בקרב הילדים חלקם מראים הבנה של חלק מהדברים ואי הבנה של חלק מהדברים.

מעבר להבדלים בין אישיים, יש הבדלים חברתיים משמעותיים על בסיס סוציואקונומי.
חוקרת שחוקרת את התחומים – הוף- מגיל צעיר יש הבדלים סוציואקונומים משמעותים בקצב הרכישה וגם במיומניות שפתיות באיכות השפה. כאמור, כדי להגיד שזה מסוג הטיעונים שמאתגרים את הגישה הרלטיביסתית זה מוביל אותנו לחשוב שזה לא כל הסיפור. עוד בזמנו פיאז'ה התייחס לנושא של שפה, המעבר מהשלב הראשון (סנסורמוטרי) לאופרציות הוא מעבר שמייצג יכולת חדשה ליצור ייצוגים מנטלים, ובתוך זה הוא מאוד הדגיש את השפה. (התפיסה של פיאז'ה היא שההתפתחות הקוגניטיבית היא זו שמאפשרת את הרכישה של שפה. עבור פיאז'ה השפה היא הישג קוגניטיבי. הוא לא היה חוקר שפה אבל הוא ופיאזטיילים אחרים מאוד התרשמו מהתופעה המתועדת של ילדים שבגילאי 3 בערך פתאום מתחילים לעשות טעויות בדברים שהם אמרו קודם נכון. למשל: שולחנות-שולחנים. כאילו יש נסיגה אבל זו לא נסיגה אלא בהתחלה זה חיקוי ובאיזשהו שלב הילד מבין שיש כללים, הוא מיישם את הכללים. זה דבר מצוין, אבל זה לא טוב כשמדובר בתצורות שיוצאות דופן כמו כשצורת הרבים היא לא לפי הכלל. (יחד עם זה, אם נותנים להם תמריץ לביטוי כמו השלמת משפט הם יודעים להגיד את זה בעצמם). כלומר, לפי פיאז'ה התפתחות השפה היא משפקפת ומתאפשר בעקבות החשיבה.