בתוך התחום של אנשים שביודעין מכופפים את החוקים למען טובתם הם עושים הבדלה בין אנשים שמצדיקים את עצמם לפני המעשה הלא מוסרי לבין אלו שמצדיקים את עצמם אחרי המעשה. הצדקה עצמית שכזו גורמת להם להיראות יותר מוסריים בעיני עצמם ובכך מחלישה את ההתנגדות למעשה הלא מוסרי. בגדול מי שמצדיק את עצמו לפני הוא יותר מטיל ספק בכך שהמעשה שהוא עתיד לעשות הוא לא מוסרי ומי שמצדיק את עצמו אחרי הוא מנסה להצדיק את עצמו בכך שמפצה על המעשה. כל הקטע של המאמר זה ההצדקה העצמית שחייבת להיעשות לפני או אחרי מעשה לא מוסרי כדי לשמור על המצפון המוסרי שלנו- בהמשך יהיו דוגמאות לאיך אנו עושים את ההצדקה הזאת.
מעשה אתי מוגדר מוסרי וחוקי אם היה מתקבל על הדעת לפעול לפיו לרוב האנשים בחברה. הכלכלה המסורתית אומרת שאנשים שוקלים את התועלת-רווחים והעלות- הסיכון להיתפס והעונש, של ההתנהגות הלא אתית שלהם ולאן שהמאזניים נוטים כך הם מחליטים איך לפעול. לעומת זאת שורת מחקרים הראתה שיש לאנשים רתיעה מהמעשה הרע למרות שהם יודעים שלעולם לא יתפסו אותם. ישנם 2 סוגי ניסויים שמוכיחים זאת ומראים כי אין עקביות לניתוח עלות-תועלת של הכלכלה ההסתברותית. אלה ניסויים ששומרים על האנונימיות של הנסיין או כאלה שבהם הנסיין מבין שסומכים עליו ושלא יכול לקרות מצב שבו יגלו אותו ובכל זאת בשניהם הנסיין בוחר לא לשקר. (לדוג' כשאומרים לך לסמן דף תשובות לבדוק כמה נכון וכמה לא ואז לזרוק את הדף). מה שמצאו זה שאנשים נמנעים מלשקר יותר מדי כי זה פוגע להם באני המוסרי, הם משקרים רק קצת בשביל להרוויח מהשקר אבל עדיין להרגיש מוסריים. כאן נכנסת ההצדקה העצמית\של המעשה שעוזרת להם לאזן בין 2 רצונות אלו.
תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי –פסטינגר (המונח הוזכר שם בקטנה, ההסבר ממחברת בחינה קודמת, זה לא הקטע העיקרי של המאמר)
הנחת יסוד: מניחה שיש דחף לפעול לפי עקביות קוגניטיבית (במחשבות) או לפי עקביות בין מחשבה להתנהגות. שתי מחשבות\התנהגות שאינן עקביות יוצרות אי נוחות, שתניע את האדם לפעול למען התאמה ביניהם. כאשר עמדות (מחשבות) והתנהגות נוגדים זה את זה, אנו נוקטים בדרך הקלה כדי לפטור עצמנו מהמצב הבלתי נעים של הצרימה. אנו יוצרים התאמה-הרמוניה-או עקביות תוך שינוי עמדותינו. ההתנהגות נמשכת או מוצדקת תוך החלפה או תוספת של מחשבות תואמות חדשות. רציונאליזציה הנו מונח נוסף לתאר תהליך זה של הצדקה עצמית.
הטיית הצדקה עצמית לפני המעשה
דוג' להטיה לפני מעשה- אבא של מישהו מגיע לבקר אותו בעיר שלו והוא רוצה להראות לו שהוא איש עסקים מצליח ולוקח אותו למסעדה, כשהחשבון מגיע הוא מתלבט אם להתייחס להוצאה הזו כהוצאה עסקית מוכרת (נראה לי שזה הכוונה אבל לא קריטי-שמקבל החזר חלקי מהמדינה על ההוצאה הזאת) או לא. הוא אומר לעצמו החוקים לא ברורים בנושא ואבא שלי באמת מייעץ לי בעסקים וככה הוא פותר את עצמו מהדילמה המוסרית הזו.
יש 3 "כלים" כאלה שהחוקרים מצאו שאנו בעיקר משתמשים בהטיה לפני מעשה והם- אמביוולנטיות, רישיון מוסרי ואלטרואיזם.
אמביוולנטיות– נתנו לאנשים לגלגל קוביות ולפי המספר זה הסכום כסף שהם מקבלים. הם היחידים שראו מה יוצא בקובייה אז אין חשש מלרמות. ראו כי מי שגלגל פעם אחת ת-קובייה רימה פחות מאשר מי שגלגל שלוש פעמים(כנראה ביקשו מהם לגלגל 3 אך להגיד רק את התוצאה הראשונה). זה בגלל שלהמציא מספר שונה בגלגול קובייה פעם אחת זה עבירה חמורה אבל להגיד מספר אחר מבין ה3 שהגרלת זה כבר לא לגמרי לרמות זה רק לערבב בין המספרים שיצאו לך. היו כאלה שעשו להם "פריימינג" להיות יצירתיים וראו שהם מוצאים יותר דרכים להפוך את המצב לאמביוולנטי כזה (בעצמם ללא הנחיות שונות מהחוקרים) ולכן הם נוטים לשקר יותר גם שהייתה רק קובייה אחת.
הצדקה אלטרואיסטית. כאשר אתה מקבל טובה מהשקר וגם מישהו אחר הסבירות גדלה שתשקר, ועולה ככל שמספר האנשים עולה או טיב הקשר ביניהם. מצאו קשר בין הצדקה אלטרואיסטית וההורמון 'אוקסיטוצין'.
רישיון מוסרי- ככל שאדם צובר יותר "נק' מוסר" בסיטואציה מסוימת שחוזרת על עצמה הוא מרגיש יותר חופשי בסיטואציות הבאות להרגיש יותר כשולט, לפעול כראות עיניו ולעיתים להחליט כן לכופף את המוסר הזה. פרדוקס של נותני שירות.
מנגנונים של הצדקה לאחר מעשה–
כמו בדוגמא של ההוא עם האבא במסעדה- הוא יוצא מהמסעדה ורואה קבצן נותן לו 5 גרוש ואומר אם לא הייתי יוצא לארוחת עסקים הזו הוא לא היה מקבל כסף, מחפה במעשה מוסרי. יש 3 סוגים שמדברים עליהם על הצדקה מוסרית לאחר מעשה-
היטהרות -יכול להיות גם נפשית וגם פיזית- במחקר אנשים שהתבקשו לבחור מתנה לאחר שהשתתפו בניסוי ובו תועדו מרמים, בחרו באלכוג'ל בתור המתנה ולא בעט\עיפרון. הניקוי של הידיים כביכול מחק את החטא שלהם. גם בניסוי למשתתפים מחוגים דתיים נמצא כי אחרי חטא האנשים נטו יותר להכאיב לעצמם פיזית בעזרת שוקים חשמליים.
התוודות- מצאו שאנשים שהתוודו על החטאים שלהם אחרי זה נהגו בכנות יותר מאשר כאלה שלא התוודו עליהם. בנוסף, מצאו כי אנשים מעדיפים להתוודות רק על חלק מהחטאים ולא על הכול, כדי ליהנות מ2 העולמות גם הטוב שבחרטה וההתוודות אבל גם לא להיחשב כחוטאים גמורים ולשאת בהשלכות.
התרחקות– אנשים מאשימים אנשים אחרים במעשים שלהם. מתי שאנשים לא יכולים להכחיש, להתוודות או לפצות על זה איכשהו הם מתרחקים מהמעשה ושופטים אחרים בקוד מוסרי גבוה יותר וכך יכולים לראות את ההתנהגות שלהם כמעידה חד פעמית וכיותר מוסרית ממה שהיא באמת-ביחס לאחרים.
