עופרת יצוקה. נזכיר כמה מונחים שהוטבעו בשיח הציבורי בנוגע לעיירה שדרות. "נפגעי חרדה", או "חרדת שדרות". מושגים אלה למעשה מקיפים את כל מי שחי שם, ולכן מקבלים את האופי והמשמעות הנרחבים מאוד. אני קורא לעניין אפידמיולוגית פחד, כך שהיא מתרחבת מעצם הופעת השיח על התופעה בציבור. נדמה היה כי העיר כולה עומדת בפני שואה פסיכולוגית של ממש. ראייה אחת לכך הייתה כי את נפגעי החרדה פינו לבתי חולים רפואיים, ולא טיפלו בהם במקומם. נתונים שונים שהתפרסמו לגבי שדרות באותה תקופה דיברו על כ-60% נוטלי תרופות פסיכיאטריות, תקציבים מיועדים למימון המערכת הרפואית בשדרות ועוד.
מטלת סיום. שתי אפשרויות לסיום הקורס, עבודה עצמית אישית, או מבחן הבית. כל אחד יבחר שאלה אחת מתוך שתיים, או יותר נכון מתוך שני זוגות של שאלות, ושאלת חובה אחת, בה תתבקשו להגיב על הקורס במובן התייחסות לגופם של נושאים עליהם דיברנו. בכל שאלה מצוינים הפריטים הרלוונטיים במקראה, לא חייבים לקרוא את הכול. השאלה הנוספת: חוו דעה, הגיבו על רעיונות שונים שדוברו בקורס, אתם מוזמנים להציג את עמדתכם. אני הצגתי את ה"אני מאמין" שלי, והדברים כמובן פתוחים לבחינה מחודשת על ידכם.. מישהו לקח את השאלות ויסרוק אותן לפורום של הקורס בימים הקרובים.
לעסק. נחזור לקונספציה הקהילתית. המודל הזה מנסה לשזור את הפסיכולוגיה בפוליטיקה. כאשר אני הייתי סטודנט בעצמי, המורה ג'רולד קפלן, היה משגר זעקה אל אולם ההרצאות להזכיר לתלמידים המנומנמים כי התפיסה הזו היא ממורכזת קהילה, Population Centered. אנו נדבר על התפיסה הזו.
דיברנו על האינתיפאדה הראשונה, ומלחמת המפרץ, תהליך השלום על צדדיו, עוטף עזה, או המיקוד על שדרות, תהליך ההתנתקות, וכן, עופרת יצוקה, שם הייתה מעורבות מאסיבית של גורמי בריאות הנפש. הזכרתי כאן את המונח המדינה הטיפולית, מונח שזכה לכיסוי נרחב, והכוונה לכך כי המדינה, המנגנון השלטוני, אחראי לבריאות הנפשית של אזרחיו. המושג בריאות מול חולי נפשי זוכה לפרשנויות שונות, מורחבות או מכווצות, לפי הצורך, ואין הגדרות מוסכמות של ממש. ה-DSM ניסה לערוך סדר בקבלת המושגים הללו, אך גם הוא טובל בשורה של בעיות שחלקן ידועות לכם, אך הוא חי וקיים, והוא סימבול מרכזי של המדינה הטיפולית, שצריכה לפתח תכניות לקדם את הבריאות הנפשית, ויש בו מן כותרת לנושא כולו, כאשר אנו נוטשים את הקליניקה, את המקרה הבודד, ופונים לאוכלוסיות רחבות.
המדינה כרגולטור של מחשבותינו, רגיש לאדם הבודד כאשר הוא "צועד לקול מתופף אחר", לאו דווקא מתופף החצר, אז מתפתחת תגובה סביבתית, ואף המדינה מתערבת ופוסקת לגבי מחשבותיו, רגשותיו, והתנהגותו, ונכנסת לפעולה. במקרה של החברה האמריקאית, ה-NIMH, הוא הגוף הדואג לכך, התמנון בעל זרועות הענק, הפורש חסותו על כל מחוז, בו קיימים אנשי מקצוע הממונים על ידו (Staffing), שתפקידם לטפל באוכלוסייה המקומית, לפי המאפיינים המיוחדים לה. הדימוי של המדינה הטיפולית כאח גדול, או פן אופטיקון (רואה כל), מושג של בת'נם, הבריטי. מקום כליאה, במרכזו מגדל, הבנוי רבדים רבדים, וכל שלב רואה את כל אשר מתחתיו. המודל הזה התרחש בישראל בצורה המוחשית ביותר בזמן מלחמת המפרץ. תיארנו את מסרי בריאות הנפש כפי שחוקרים ספרו אותם באותו הזמן, הצפה של התקשורת בהתבטאויות הקשורות לכך, וניבויים שחורים מאוד. התחזיות הללו התבדו, ויצרו בעיקר את מה שהזכרנו כאן, הפאניקה המוסרית.
נחזור מעט לארה"ב, ולג'רולד קפלן. קפלן טען שיש צורך לעקור מן השורש את המחלה הנפשית מהקהילה. צורת השיח הזו כבר לא קיימת מאז שנות ה-70, בין היתר בשל חילופי ממשל. הכוונה הייתה לא רק לחסום את כניסתם של אנשים לבתי חולים, למשל קבעו "קליניקות לוויין", המוצבות בשכונות, ופותחות שעריהן לכל דיכפין, לכל המתנה. Store front clinics, קראו להן, כאלה שנמצאות ברחוב, בשטח. הכוונה הייתה לא לטלטל את האדם אל בית החולים, ובעיקר לא להשאירו שם. הכוונה הייתה לבער לחלוטין את בתי החולים הפסיכיאטריים, ולפתוח מחלקות צמודות לבתי חולים רגילים, ולצמצם את הסטיגמה. תקציבים רבים הוקצו לצורך התכנית הלאומית הזו. בין היתר קפלן הוציא לאור את הספרPreventive Psychology שלו. בכל אופן, הגישה הייתה להכות בברזל בעודו חם, כך ניסח אחד ההוגים של התקופה. פיתוח תכניות קהילתיות בהן ישמש בעל המקצוע Participant Conceptualizer, נותן הייעוץ וההכוונה.
