אביא שני סיפורים לסוף השיעור הזה: אחד מהמקורות, דוד מצא מקלט אצל לכיש מלך גת, וכיצד? התנהג בצורה פרועה, שירבט על השער, הוציא ריר.. אלו היו מקובלים בתור סימפטומים למחלת נפש אז. מלך גת אכן חשב שהוא משוגע על פי סימנים אלו. סיפור זה מבליט אלמנטים שדיברנו עליהם. השני: הקדושה תרזה מהווילה, ספרד. המאה ה-17. תרזה הייתה אישה מלומדת ומוערכת, אשר התריסה בפני מנהיג. אותה תקופה, תקופת ציד המכשפות ע"י הארגונים הקתוליים, האינקוויזיציה. תרזה ייסדה את מסדר הכרמליטים, שנקשר בשמו של אליהו. היא הקימה מנזרים בספרד, ובצידם חדרים לשיכון נשים שנרדפו בשל ציד המכשפות. כדי לחסוך מהן את תהליך השיפוט המדומה, הכריזה עליהן "כאילו חולות", השתמשה בביטוי חולי באופן מטאפורי, כך שיכנעה את שלטונות האינקוויזיציה כי זוהי מחלה, ואין אלה כוחות האופל שהשתלטו על נשים אלו. לכן מצאו נשים אלה מקלט – Asailem.
לפני שנפתח אתייחס להערה מעניינת מהשיעור הקודם, לגבי תרזה מהמאה ה-17 שהצילה נשים שהואשמו בכישוף ע"י הסתרתן במקומות מסתור. המכשפות הואשמו בברית עם השטן, ואם אכן הואשמו שלא באשמתן, מדוע הוענשו? ההסבר הוא פשוט. האינקוויזיציה הפרידה את הפן התיאולוגי מהפן הרפואי. לעתים רחוקות הוזמנו רופאים לאבחן את קיומה של ישות שטנית בנשים אלו. היו אז מומחים לדיאגנוסטיקה של מכשפות שפעלו ע"פ הגדרות סימפטומטיות לא רפואיות. תרזה בעצם עשתה מדיקליזציה של המושגים הללו. המחלה הזו ידועה היום כמלנכוליה. רופא בשם יוהנס וואייר (גרמני מהמאה ה-16-17) טען לראשונה כי נשים אלו חולות ויש לטפל בהן. הוא כמובן נחשד בשיגעון ונקרא ויירוס המטורף. הוא נחשב למעשה לאבי הפסיכיאטריה המודרנית.
חזרה למדיקליזציה, ותופעות חברתיות הקשורות לתופעה. רדוקציוניזם – מעבר מהתבוננות רחבת צדדים לכלל יחידות מסבירות מצומצמות. נמנה מס' פונקציות המתייחסות למנגנון הזה. דיסקרדיטציה של המוטיבציה המוסרית והצבת הפתולוגיה במקומה, כלומר, ההתייחסות אל החולים כחסרי אחריות חברתית. מפקד חטיבת צנחנים במלחמת לבנון, הודיע שאינו מוכן להנהיג במבצע הכניסה ללבנון, נודע כי בנו של יוסף גבע, אלי, עבר אירוע נפשי..
גריגורנקו. גנרל בדימוס, שהפך לפעיל זכויות אדם נכלא במתקן פסיכיאטרי, במערב קם קול צעקה על כליאתו והוא גורש מרוסיה. בארה"ב בשנות ה-60 קיבלו אותו ומצאו אותו שפוי כמובן. כל אלה שוב מעידים על האופי של עולם האבחון, שמוטה פעמים רבות כתלות במאבחן והאינטרס שלו.
נחזור לאלי גבע ודומיו. חייל המתנגד למלחמה, איתו היו כשלושים סרבני שירות, נשלח לקב"ן. עו"ס או פסיכולוג בד"כ שמאבחן ומפנה לפסיכיאטר במקרה הצורך. עמדת הקב"ן הייתה כי הוא חלש אופי, נוטה להיגרר אחר אחרים, תלותי, חסר חוט שדרה, ואלה הביאו אותו לנקוט בצעד שכזה. מאוחר יותר נשלח לראות קב"ן בלבנון, וכשסירב, נסתם הגולל על הסיפור.
פסיכולוג, אבנר פל, שניסה לבנות פרופיל פסיכולוגי של חלק מהמתנגדים לפינוי סיני, דיבר על ההתנתקות מהאם כשורש התופעה, כמובן מתוך הגישה הפסיכואנליטית. החיבור עם האדמה, המולדת, הוא כמו החיבור אל האם. ובעוד אנשי אופירה צלחו את המהלך והצליחו ליצור עצמי נפרד, אנשי ימית היו חברים את התהליך השלם, ולכן דעתם הפוליטית ייצגה את החסך הזה. כמו כן, טען כי יש לטפל בהם כילדים החווים התקף זעם, שאותם נהוג לחבק חזק. הוא המליץ דווקא לסלק אותם למקום רחוק רחוק מעבר לגבול. בעצם הוא סתם שנא אותם. שוב, כאמור, מדיקליזציה.
"פתולוגיה של מנהיגים" הוא מושג שקבוצת פסיכולוגים טבעו במהלך מלחמת לבנון, כדי שוב, לנסות לציין במונחים פסיכולוגיים "מקצועיים", את שבעצם הסתירו תחתיהם – דעה פוליטית. מחלוקת אחת כן ניטשה ביניהם – חלק אמרו שתפקידם לחשוף את ה"אמת" על המנהיגים, וחלק טענו שאין להתערב, ואין זה אתי.
סיפור אחרון. בטח. מניעים פוליטיים השזורים בטענה מקצועית. פסיכיאטר שלח מכתב לג'רוזלם פוסט, שם מאשים את אנשי "שלום עכשיו" באי שפיות, חתום ע"י רופא פסיכיאטר. כאן אנו רואים שוב, פתולוגייה קבוצתית. הוא האשים אותם בהזדהות עם התוקפן, מושג שהתגלגל מברונו ביתלהיים, מגדולי הפסיכולוגים האמריקאים, יליד גרמניה, יהודי, שנכלא במחנה ריכוז, נמלט והגיע לארה"ב. התופעה הזו מחוללת סימפטומים פתולוגיים.
