בשני המאמרים הכותבים חופשים את העמדה הפוליטית כבר בראשית המאמר, ורק אחר כך מגיעה הדעה המקצועית, פסיכולוגית. הטענה של המרצה היא שהמטרה היא גם להעביר דעה פוליטית, ויש בכך חשיבות שאיננה קשורה רק לדעה המקצועית אלא הפוליטית. כלומר, לכותבים אג'נדה פוליטית שאיננה נופלת מזו המקצועית.
אנשי בריאות הנפש הזהירו לא רק מהטראומה של מפוני ההתנתקות, אלא גם מהדורות הבאים. הפצע של הפינוי מעוטף עזה תביא להעברה בין דורית של הטראומה. "הריק הטראומטי" יעבור הלאה מדור לדור כסיפור זוועה שמלווה את אותה אוכלוסייה. מנהל שירות פסיכולוגי, תושב גוש קטיף, טוען שעוד לפני יציאת המהלך לדרך כ-25% מתושבי הגוש זקוקים לטיפול פסיכולוגי, ואם זה יתבצע "המשבר בבריאות הנפש יהיה קשה מאוד, משום שכמעט כל התושבים (8,000) יזדקקו לטיפול". הוא מתמחר את המהלך בכ-130 מליון שקלים, כלומר הוצאה בלתי מבוטלת.
מהצד השני של מהלך ההתנתקות נמצאים החיילים. היה חשש שחיילים רגישים "ידביקו" את חבריהם החיילים בטראומה, בחרדה ובלחץ שהסיטואציה מעלה. היו מפקדים שעצרו את הפסיכולוגים וטענו שאין מקום לתחום הפסיכולוגי בצבא, "לא להעיר שדים רדומים"- כלומר אין מקום לסדנאות ולהתערבות מקצועית שתעלה את מה שנמצא עמוק ואין טעם שיעלה.
ב-2007, פורסם מאמר תחת הכותרת "כמו מחלת נפש"- סופר שבני הנוער שפעלו כנגד מהלך ההתנתקות (חסימות דרכים, פגיעה וונדליסטית וכד') אותרו כשהיו צריכים להתגייס, והופנו לקב"ן. הם הופנו לקבלת ייעוץ נפשי ולרוב נטען שהם לא כשירים נפשית לשרת. הם הופנו לרוב לאנשי מקצוע אזרחיים, והיה עלהם להביא תעודת כשירות נפשית. הצבא כמובן התכחש כשעימתו אותו עם עובדות אלה, בטענה שאין קשר בין מקום מגורים או דעה פוליטית ובין הפנייה לקב"ן.
עוד ב-2008 העיתונות מלאה במאמרים שמדברים על פוסט טראומה בעקבות ההתנתקות. המדינה הבטיחה שתתקצב עוד פסיכולוגים, ותשקיע תקציבים בבריאות הנפש האזרחית. חיי היום-יום בשדרות ובעוטף עזה עמדו בשירות הממשלה משום שהכשירו את הקרקע לעופרת יצוקה בשנת 2008. הדעת הוסחה מהשאלות הפוליטיות והתמקדה בנושאים של בריאות נפשית. על ידי הגברה של מודעות האוכלוסייה לסכנות הנפשיות העורבות לה, השיגה הממשלה מטרות מסוימות ב"סימום מודעותן של התושבים". הקולות הללו נבלעו בהמולה התקשורתית סביב בריאות הנפש. אנשי בריאות הנפש הכריזו לאחר יציאת המבצע שמדובר במהלך תרפויטי לכל מי שסבל מהפרעות נפשיות כתוצאה מהקסאמים.
בכל העיסוק בחיילים ובתושבי גוש קטיף, יש גם התייחסות לתושבי רצועת עזה. אבל, יש בעייתיות בכל תחום הפסיכולוגיה והמפגש שלה עם הפוליטיקה. משום שלא מקובל וראוי שפסיכולוגים יעברו משתנים פוליטיים ודעות אישיות בשיח המקצועי, יש בעייתיות בהתייחסות לאוכלוסיות מסוימות.
פסיכולוגיה קהילתית
כחלק מארגון ה-APA קם ארגון הפסיכולוגים הקהילתיים. קבוצה של פסיכולוגית מתוך החטיבה הקלינית הקימו חטיבה חדשה "community psychology". אבל- אי אפשר לראות בזה את ראשית ההתעוררות הקהילתית, משום שזו החלה גם שנים קודם. אירוע מעניין שחל ב-1909- יציאת הספר של בירס "a mind that found her self". בירס לא מגיע מתחום הפסיכולוגיה, והקים תנועה שקיבלה מימדים בינלאומיים "התנועה להיגיינה רוחנית". הוא למעשה עקר את הפסיכיאטריה שהייתה אז מקובעת במוסדות סגורים והוציא אותם לסביבה. בשנות ה-20 יוסדו מאות מוסדות לטיפול, תחנות לבריאות הנפש. כלומר, בריאות הנפש יצאה מהמוסדות והשתקעה בקהילה, בבתי ספר, מוסדות חינוך, תעשייה, מערכות תעסוקה, מערכות אכיפת חוק ותחומים נוספים. צוותים של בריאות נפש מהארוורד החלו לטפל בחולים מחוץ לכותלי הקליניקה- בבתים של אנשים, במוסדות שאינם בריאותיים וכד'. אחת המצבים הנפוצים הייתה התערבות במצבי משבר Intervention. ב-1946 התפרסמו נתונים מזוויעים על בתי החולים הפסיכיאטרים. דויטץ' כתב באותם ימים ספר שכלל דיווחים של חיילים שהגיעו למוסדות אלה, ומדבר על הבושה נוכח הגילויים שנחשפו לגבי בתי החולים הללו. הצילומים מתוך בי החולים היו משולים לתמונות של הניצולים ממלחמת העולם השנייה. באותה שנה הוקם ה-NIMH- המכון הלאומי לבריאות הנפש. השימוש במילה "לאומי" אומרת שבריאות הנפש היא בעלת עניין חברתי, כלומר המדינה אחראית על הבריאות הנפשית של אזרחיה. ב-1961 יצא ספר "action for mental health" פעולה לקידום בריאות הנפש של כלל האוכלוסייה האמריקאית. הטקסט הזה שימש מצע לחקיקה היסטורית- החוק לייסודם של מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש, שקיבל תוקף בשנת 1963. זמן קצר אחר כך החלו לעשות שימוש בתרופות פסיכיאטריות, שאפשרו לאנשים לשהות תקופות ממושכות יותר מחוץ למוסד או בית חולים. הם אפשרו לבתי חולים רבים להסגר. העובדה שאנשים יכולים לתפקד שלא תחת אשפוז מוחלט, היא משמעותית מאוד למגמת היציאה מהמוסד, עד כדי היווצרותה של התנועה לסגירת בתי חולים פסיכיאטרים. באותן שנים, יצאו עוד שני ספרים שחוללו רעש גדול והשפיעו עמוקות על פני הפסיכיאטריה בארה"ב. הראשון "the myth of mental illness" של תומס סאס הפסיכיאטר- ספר שיוצא כנגד המודל הרפואי של הפסיכיאטריה. השני ספרו של אלווין גופמן אנתרופולוג "asylum" בו הוא מותח ביקורת קשה על תהליכים ותופעות שונים בבית החולים.
