פסיכולוגיה ופוליטיקה – פסיכולוגיה קהילתית

פסיכולוגים אמורים לדאוג לרווחתם (welfare) של הבריות. בשנות ה-70 היה חשוב מאוד לפוליטיקאים שהפסיכולוגיה תפעל בשירות ההמונים. למעשה ניסו לפרוץ את מגדל השן של הפסיכולוגים, להביא אותם לצאת מהקליניקות המנוכרות ולצאת לשטח, לשכבות הנחשלות. הפסיכולוגיה אם כן צריכה לרדת מהמעמד האליטיסטי שלה ולהיות נגישה לאנשים הפשוטים, לדבר ולהקשיב לאנשים בגובה העיניים. כל זה קורה ברוח התנועה הפופוליסטית של אותם הימים. הדבר הביא לראשית הפסיכולוגיה הקהילתית. הרוחות שנשבו אז והצמיחו את "דור הפרחים" ואת הפסיכולוגיה הקהילתית שקטו. הרוח המסורתית חזרה שוב למרכז בארה"ב ועצרה את ההתפתחות  שהייתה מכוונת לעבר הקהילה.

מוקדי עבודה בפסיכולוגיה הקהילתית

השכלה: הפסיכולוגיה הקהילתית לקחה על  עצמה תפקיד כמקדמת חינוך והשכלה בשכבות נמוכות. מגיל הגן הופעלו תכניות העשרות ופיתוח ששירתו מטרה זו. תכנית פר"ח שפועלת בישראל מתכתבת עם מטרה זו.

תעסוקה: פסיכולוגים קהילתיים נועדו לפתח תכניות של מניעת אבטלה, למשל "תכנית וויסקונסין".

סנגור קהילתי (advocacy): מדובר בגופים שונים שמטרתם קידום אינטרסים של אוכלוסיות מסוימות, לרוב כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם קידום שכזה.

למשל- פסיכולוגים חברתיים היו מעורבים עם פעילות תנועת הפנתרים השחורים.

פסיכולוגים קהילתיים- חינוכיים, תעסוקתיים וארגוניים פונים לעבר מערכות וחברות, ולא לעבר פרט יחיד. אחד התחומים הייחודיים הוא פסיכולוגית בית ספר- כלומר פסיכולוגים שפועלים במרחב הבית-ספרי החינוכי. פעמים רבות מיטשטש הגבול שבין פסיכולוגיה קהילתית ועבודה סוציאלית, בעיקר משום שהעבודה בפועל מאוד דומה, וההבדל הוא בהכשרה ולימודים.

התפיסה הקהילתית דוחה את העיסוק הכפייתי של פסיכולוגים קליניים בדיאגנוזה. אחת הטענות היא שמדובר במעמד מתנשא שמביא אוכלוסיות שלמות לחכות בתור ל "Intake". תפיסה זו יוצאת בעיקר נגד המודל הרפואי המדיקליזציה של הפסיכולוגיה. אח המקרים שעוררו את התנועה נגד המדיקליזציה הוא הסיפור הבא:

יהודה ששון הוא פסיכולוג מוסמך שעובד בתל השומר, ולא יכול לקבל פציינטים פרטיים. אדם בשם אייל הופנה ליהודה ששון לאחד שעלה חשד כי הוא סובל מדיכאון. ששון רשם לו תרופות אנטי-דיכאוניות. לאחר זמן מה פנתה לששון אישה בשם זיוה, שטוענת שאייל הוא אדם מסוכן שמחזיק ברשותו אקדח. מסתבר שזיוה הטרידה את אייל משום שדחה אותה.  ששון כתב לפסיכיאטר המחוזי מכתב כחלק מצוות המחלקה בתל השומר, בו הוא ממליץ על בדיקה כפויה לאייל.  כתוצאה מכך הוא אושפז באופן כפוי, ולאחר חודש טען שהוא מסכים להתאשפז מרצונו. 8 חודשים לאחר ששוחרר, שם לב כי רישיון הנהיגה שלו נשלל, כתוצאה מהאשפוז. במשך חייו המשיך לסבול מההשלכות של אותו האשפוז, שנבע מטעות של הרופא המטפל. המודל הרפואי ה"טהרני" ( (purist הוא שאפשר את השתלשלות האירועים המצערת הזו, שפגעה קשות בשגרת חייו של אייל.

ההתפתחות הרעיונות והמחקרית בתחום הפסיכולוגיה הקהילתית בשנות ה-80 הביאה לשינוי המוקד מחרדה להתמקדות בלחץ ומנגנוני התמודדות (הפעולות בהן אנו נוקטים כדי להתמודד עם סיטואציות בעייתיות שמעלות לחץ). ספרות הלחץ מתחלקת לשני סעיפים:

מקורות הלחץ– אירועי חיים צפויים ומפתיעים.

גורמים ממתנים ומתווכים להתמודדות– Buffering Hypothesis- כלומר מונעי הזעזועים של השפעות הלחץ

• יכולת עמידות.
• תכונות אישיות.
• מידת פגיעות של המעורבים.
• אפקט "הקש ששבר את גב הגמל".
• מצב משבר– חייב להיות מוגבל בזמן.
• גיוס מנגנוני התמודדות פנימיים וחיצוניים.

אילולא כתב ד"ר ששון את המכתב על נייר של תל השומר, סביר שהסיפור היה מתפתח בצורה שונה. משום שהנייר רשמי ונכתב בשם מוסד רפואי, ההתייחסות למטופל הייתה שונה.

סיפור על אדם שקיבל טלפון אנונימי על רומן שאשתו מנהלת עם מנהל בית הספר בו היא עובדת כמורה. באחד הימים שהם הבעל ישב מול הטלוויזיה, התנתקו שירותי הכבלים והוא ישב משועמם בביתו. הדבר הביא אותו לצאת ולבדור את הטלפון. הוא גילה שהיא הלכה למסעדה עם המנהל בזמן שהייתה אמורה להיות בבית הספר. כתוצאה מכך הזוג היה ער במשך שלושה ימים ושלושה לילות, בהם הבעל ערך תחקיר מאוד נמרץ למעשיה של אשתו. בסופו של דבר האישה ביקשה עזרה כדי להשתחרר מהבעל (לא ברור איך הסיפור קשור…).