הזכרנו גם את השיטור הרך, או השיטור ההתנהגותי גם הוא ישחק כאן תפקיד. דינן ציינה כי תעשיית המקרים משפיעה על אנשים בדרכים שונות לקבל את השירותים הטיפוליים השונים, ואלה, בעצם בנויים כך שיעוררו באנשים את הצורך לצרוך שירותים אלו. המצרך אותו מציעים אנשי המקצוע כפוף ללא מעט כללים בחברה, ובקונטקסט אחר לגמרי: הייתי בצבא, שם היינו צוות, צ'רלי גרינבאום היה מפקדי בצוות, ונשלחנו זמנית אל יחידות בהן היינו צריכים להבהיר להם מי אנחנו, מחלקה למדעי ההתנהגות ותפקידנו לסייע למפקדים בארגון ופיקוד על נושאים של מוטיבציה למשל, שם היינו אמורים להראות להם את התועלת בשימוש בשירותינו. המפקדים, גם התחלפו, וגם התקשו לקבל את התפקיד הלא קלאסי של המטפלים, והפנו אותנו לחיילים עם נדודי שינה וכיוצא באלה. במקרה אחר צוות של מד"א נקרא לאזור סיני, שם נוצרו בעיות בפלוגה, אנשי המילואים סרבו לצאת אל שדה מוקשים קרוב מפחד שיפגעו. הם התחפרו בעמדות, והיה צורך להשתמש בשיטות פסיכולוגיות שונות כדי לשכנעם. לאחר שדבר לא עזר, נכנסתי אני אל שדה המוקשים עם המפה, ואחרי כמה שהרמתי והכול היה בסדר, הצטרפו כולם.
בכל אופן, אנו המטפלים, יוצרים צורך. נביא את הפוסט-טראומה כדוגמא, מושג שבא לעולם בזמן מלחמת וייטנאם, אך מאז התרחב לקשת של מצבים שיכולים לגרום לה, ומפאת ההתרחבות, דווקא גוברת עמימות המושג המקורי. כך עולה הסיכוי שהשימוש במושג יעשה סובייקטיבי יותר, והחלטות לגביו יהיו תלויות במתבונן. מקרה אחד הוא בארה"ב, שם התפרסם מחקר לפני שנים אחדות, המספר כי חיילים רבים מאוד התאבדו לאחר שחרורם משירות במלחמת המפרץ. עוד מקרה שמדבר על אפידמיה הזכרנו בשיעור הקודם עם מגיפת הדפרסיה. דוגמא נוספת הייתה במבצע "סופה במדבר", אז יצאו צוותים כדי לזהות פגועי נפש, תסמינים שלהם, תגובות לחץ, ונטייה לפנות לטיפול בעקבות אלה. כאן כמובן שטוב שיש עזרה המוגשת לאלה הצריכים אותה, אך גוררת עימה גם יצירת צורך שכזה. מודל בריאות הציבור הוא התוצאה והמלווה של התהליך הזה, ומערכת בריאות הנפש הקהילתית אימצה אותו לצרכיה.
נעבור לסיטואציות מייצרות לחץ (Stress Producing). ליקטתי כמה כאלה, אך כמנגינת ביניים נביא כמה מצבים עתיקים שנוגעים לייצורו של ביקוש למוצר שלנו ולקונספציה או תפיסה של משטרת התנהגות. במצבים אלה מגולם מושג "הנזק הנפשי", שגם הוא, ככל שהוא עמום, משתרש בתודעה הציבורית. כמה אירועים משנות ה-70 בקמפוס הזה. אחד מתייחס להופעה פומבית של מהפנט, בה קרתה תקלה, ונערה אחת לא התעוררה מההיפנוזה, כלומר לקח לה הרבה זמן. העניין עורר דאגה בעיקר במערכת בריאות הנפש בקמפוס. בעקבות האירוע יצא מנהל שירותי הייעוץ בקמפוס ופנה לראשי מחלקות בהתרעה על כך שמצבים מסוימים יכולים להזיק לסטודנטים וראוי כי גורם מוסמך יבחן מבעוד מועד תכניות שונות מתחום הבידור וההעשרה. הוא קורא למופעים אלו "מופעים בעלי אופי פסיכולוגי חריג", ואומר כי אנשים שונים שהופיעו בקמפוס היו לא מתאימים, הם יכולים ליצור נזק נפשי, והמליץ להיוועץ עימו לגבי תכנים כאלו בעתיד. המקרה השני היה הפגנות סטודנטים בין שתי קבוצות, בהן שני מנהיגים צעירים, ישראל כץ וצחי הנגבי. המהומות הגיעו לאלימות וראשי האוניברסיטה פנו באמת אל נציג המערכת הטיפולית בקמפוס, לחפש בתיקיה של המועדים להתנהגות תוקפנית ולראות האם זהו אחד מהמובילים של המהומות הללו, כדי לחפש את הצידוק, את הזהות הזו של ההתנהגות, ולהמעיט מהעניין הפוליטי.
שנות ה-80 פותחים את שרשרת האירועים המובילים לעופרת יצוקה. נתעכב ב-1981, מערכת הבחירות שהייתה מאוד סוערת מבחינת המתח בין מזרחיים לאשכנזיים, בין היתר נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז, והנושא זכה להתייחסות בעצומה של פסיכולוגים תחת הכותרת "פסיכולוגים מודאגים: רק לא ליכוד" אפשר להניח תמיד שפסיכולוגים יהיו מודאגים מנזק נפשי, ובמקרה זה, נזק לציבור הישראלי. ההנחה הייתה כי אנשים מסוימים יכולים לחלות כתוצאה מהיצרים החזקים, שיכולים להתפרץ בצורות שונות, ושמקורן בקיפוח של שנים. צ'רלי גרינבאום, שהספיק כבר ללמוד פסיכולוגיה בערוב השנים, טען שמדובר בדמגוגיה בלבד. הוא אומר שאין ביסוס מחקרי לאמירות הללו, כי זהו שימוש לרעה במעמד המקצועי של הפסיכולוגים האלו, שהעצומה היא חד צדדית ויוצרת את הרושם כי רק הליכוד משתמש בשיטות פסולות. פסיכולוג אחר כתב כי אין לפסיכולוג זכות להביא את דעתו בנושאים שעבר לתחום שיפוטו. ברמן, אחד המגיבים הנוספים למכתב הזה מצביע על המושג "פסיכולוגיה מגוייסת".
