מערכת הבחירות 1981: בגין התמודד לראשות הממשלה. קבוצת פסיכולוגיים פרסמה בעיתון עצומה, שהכותרת שלה הייתה: "פסיכולוגים מודאגים: רק לא ליכוד". 160 חותמי העצומה מזהירים את הציבור מפני האפקט המזיק של תעמולת הליכוד. הם טענו שהליכוד מנצל את המעמדות הנמוכים, מביאים להערצת המנהיג, ומפנים את זעם ההמונים כלפי החברה הערבית. כלומר, הפסיכולוגים מביעים את דאגתם לגבי התוצאות של התעמולה והבחירות, משום שיכולה להוציא מהכוח אל הפועל נטיות פתולוגיות של פרטים בחברה. ניתן להתבונן בפרשה מכמה כיוונים. האחד- ביטוי של דאגה כנה לגבי בריאות הנפש הציבורית, השני- ניצול מעמדם כמטפלים ומומחים כדי להביא לנפילת השלטון שאינו מועדף עליהם. כשהם זועקים "רק לא ליכוד" הם מציגים זאת כניסיון להגן על החברה מהמניפולציות של הליכוד. עולות כאן סוגיות שנוגעות לאתיקה המקצועית. פסיכולוג יכול להביע את דעתו הפוליטית בלי בעיה, אבל- האם זה אתי להביע את דעתו המקצועית בתחום הפוליטי? גרינבאום כתב ל"הארץ" מכתב שבראשו כתוב "דמגוגיה פסיכולוגית", המרצה היה מעדיף לקרוא לה "דמגוגיה של פסיכולוגיים", משום שלדעתו כל דמגוגיה היא פסיכולוגית. הוא מעלה 2 טענות שנועדו להתריס נגד העצומה:
- חוות הדעת לא מקצועית, למרות שמתיימרת להיות כזו. הפסיכולוגיה איננה תחום מדעי אלא מדבור בהתרשמות של אנשים, כלומר אינם יכולים לפרסם אמרות שלא עברו תהליך של אישוש השערה.
- העצומה היא חד-צדדית, ויכול להתקבל הרושם שרק הליכוד עוסק בדמגוגיה, למרות שכל המפלגות עושות שימוש באמצעים כאלה. העובדה שחותמי העצומה מפנים את הזרקור למפלגה מסוימת, מראה על מגמתיות פוליטית. כלומר, גם הם מתחפשים למי שדואג לרווחת הציבור, אך למעשה הם דואגים לרווחתם האישית.
לעומת גרינבאום, היו שני אנשים שתמכו בעצומה, אחד מהם לימד המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית כפסיכולוג קהילתי. את מכתבו למערכת הוא כותב "פסיכולוג הוא גם אדם", כלומר גם לפסיכולוג מותר להחזיק בדעות פוליטיות. הוא סבור שפסיכולוגים רשאים להביע את הזדהותם הפוליטית לקראת בחירות, כמו חוגים אחרים. פסיכולוג קהילתי הוא פסיכולוג שמעורב בהתרחשות שחלה בחברה סביבו. לטענתו המדיניות החברתית של הליכוד פוגעת באנשים מסוימים משכבות מסוימות, ושהמצוקה החברתית היא אסון לפרט בחברה.
עמנואל ברמן, פרופסור באוניברסיטת חיפה, אחת מחותמי העצומה מנמק את החלטתו לגבי החתימה. הוא אמנם לא פסיכולוג קהילתי, אך ניתן לומר שהוא פסיכולוג מגויס: מי שמגויס כפסיכולוג למען מטרה או רעיון מסוים, לעומת פסיכולוג חסר הטיות: שהוא לא מעורב או תומך באידיאולוגיות. ברמן חוזר ואומר שהתעמולה ב-1981 שפרסמה הליכוד הייתה חריגה, וניתן לומר אף קשה. ברמן טוען שבמתקפה דמגוגית כזו תצמיח שורשים פתולוגיים, ותהיה זו טעות מקצועית לא להתייחס לתעמולה זו.
מלחמת לבנון, 1982: מנחם בגין אמר עליה ש"המלחמה יצאה לדרכה- ושהיא תרפה את טראומת מלחמת יום הכיפורים" כלומר, הוא מכיר בטראומה שעברה על החברה הישראלית במלחמת יום הכיפורים, וטוען שבמלחמת לבנון, שהיא "מלחמת יש ברירה", תחזיר לישראל את הכבוד הלאומי. עמנואל ברמן מתייחס למלחמה בכתבה שפרסם- "ממלחמה למלחמה- טראומה מצטברת". ברמן טוען שמלחמה גובה מחיר נפשי, ללא קשר לתוצאותיה, ויוצא נגד האמירה של בגין. גם כאן יש מי שגידו שמדובר בניסיון לקדם רווחה אישית, או שמא מדובר בדאגה כנה לציבור. מתייחסים למלחמות מסוג זה, כשהשיפוט המוסרי והמקצועי שלהם נתון לבחינה. אחת התופעות המוכרות לנו ממלחמת לבנון היא "הלם קרב", ממנו סבלו חיילים רבים. המקצוע הפסיכולוגי בראשית דרכו לקח חלק חשוב במלחמות, בפרט מלחמות העולם הראשונה והשנייה. הטיפול באנשים שסבלו מהלם קרב נעשה באופן מיידי, והוא תחת אחריות של תחום הפסיכולוגיה. מטרת הטיפול היום זהה לזו שבעבר- מעבר להקלה על הסבל ועזרה בתפקוד היומיומי, המטרה העיקרית היא להחזיר אותם לשדה הקרב, להחזיר אותם לתפקוד. הלן הרמן כתבה על מקומם של הפסיכולוגיים בתרבות הפוליטית בעידן המומחים בספרה:" the psychological romance". כלומר הרומן בין הפוליטיקה והפסיכולוגיה בארה"ב.
זיגפריד ששון– חייל אנגלי שלחם וביצע מעשי גבורה, והתפרסם כסופר ומשורר. לפני סוף המלחמה הוא טען שהמלחמה בה לחם הייתה מיותרת, ושאת מטרות המלחמה ניתן היה להשיג במשא ומתן. הוא סרב להמשיך למלא את תפקידו כסגן שהוביל אנשים לקרב, ואת אותות ההצטיינות הוא השליך לנהר. זה מזכיר את מעשהו של מישה פייגלין שהחזיר את המדלייה שלו למיניסטריון המלחמה ברוסיה הסובייטית והוכנס לאשפוז פסיכיאטרי. ששון מאושפז בבית חולים צבאי בו הייתה מחלקה של פגועי נפש. ועדה רפואית הכרזה עליו כאנשים שסובל מהלם קרב, מנוירוזה שנבעה מהלחימה, או מעייפות כתוצאה מלחימה. הוא טופל על ידי רופא נאור יחסית, ריברס. ריברס יצא כנגד הפרסום הצבאי לגבי הנטייה המינית של ששון, שהיה הומוסקסואל. הוא טוען שאין זה רלוונטי, ושהפרסום נועד להמעיט בערכו ולהשקיט את דעתו הקיצונית לגבי הצבא והמלחמה.
בשיעור הבא נתייחס לאינתיפאדה הראשונה שפרצה ב- 1.9.1987. קאט ברקר- "התחדשות" (regeneration).
אנשי בריאות הנפש באינתיפאדה הראשונה
האינתיפאדה הראשונה פרצה בדצמבר 1987. ב-1981 הייתה מערכת הבחירות, בשנת 1985 נכתב המאמר של עמנואל ברמן סביב ההתרחשויות במלחמת לבנון "ממלחמה למלחמה- טראומה מצטברת". הסוגיה הראשונה עסקה באקלים הדעות בחברה הישראלית ערב הבחירות של 1985. ברמן ממקד את תשומת הלב סביב המחיר הנפשי שהמלחמה גובה מהתושבים.
לפני שנתחיל להבין את ההתרחשויות של שנת 1987, חשוב להבין שבהתבוננות רטרוספקטיבית יש כוח רב להבנת העבר, אך יש גם בעייתיות מסוימת, משום שזווית הראייה מוגבלת. הגישה דרכה נעבוד היום היא במובנים מסוימים "soft minded".
נעסוק במונח "פאניקה מוסרית". הדעה שהייתה מקובלת בשנים ההן היא שהנסיבות הפוליטיות עלולות להביא להפרעות פסיכיאטריות, ובפרט הביאה לדאגה לגבי בריאותם הנפשית של החיילים. הגורמים המרכזיים בזירה הפוליטית התקופה ההיא היו החיילים הפשוטים, גורמים בשלטונות הצבא, הפסיכולוגים הצבאיים (שעובדים במנד"ה), הפסיכולוגים האזרחיים (שעובדים בצבא ומחוצה לו) והתקשורת שהיה לה, ועדיין יש לה תפקיד חשוב בהצגת הנתונים לאוכלוסייה.
