אם זה נכון אפשר להגיד שאולי יש משהו עם האינסטינקט האמהי, אבל מחקרים תומכים בכך שמידת ההתקשרות של תינוקות באב תלויה בין היתר בכמה שהאב מטפל בתינוק. הנורמה היא שאמהות מטפלות יותר בתינוקות מאשר אבות. לכן הממצאים האלה לא מפתיעים ולא מכוונים אותנו לאינסטינקט האמהי.
מחקר של גריינר (96) הראה שבאותן משפחות יש גם היפוך תפקידים והתינוק נוטה יותר להתקשר אליו מאשר לאם.
מכאן שהנחות 2 ו-3 לא נכונות אמפירית.
יאמר לזכותו של בולבי שהוא הניח שהתינוק האנושי יותר מורכב מאשר בע"ח ושגם אם יש צורך בסיסי להתקשרות זה בא לידי ביטוי ומתפתח לאורך זמן ולא בבת אחת. הוא דיבר על 4 שלבים:
- קדם התקשרות – 6 שבועות הראשונים. הוא טען (וצדק) שתינוקות מההתחלה איכשהו מכוונים להתייחס לאנשים ושאנו רואים במהלך 6 השבועות הראשונים מין התגברות של הנטיה הזאת שלדעתו בא לידי ביטוי בתופעת החיוך החברתי, החיוך לא ספציפי, מחייכים לאנשים שבאים להזמין את החיוך אבל באופן עקרוני התינוק לא מחייך כי הוא מבחין בין דמויות.
- בין 26 שבועות התינוק נמצא בשלב התקשרות בהתהוות – התינוק לאט לאט מתייחס באופן שונה לאם ולאנשים אחרים. למשל: מחייכים יותר מהר לאם מלאנשים אחרים, משמיעים קולות כלפי האם, התינוק נרגע יותר מהר כשהאם נוכחת מאשר דמויות אחרות, שהתינוק נמצא בחדר עם עוד אנשים הוא מסתכל יותר על האם ועוקב יותר אחרי התנועות שלה. הדברים האלה אמורים להתפתח ולהתעצם במהלך התקופה הזאת.
מחקר של קגן ואחרים על אוכלוסיה עירונית בגוואטמלה. נבדקו אחוז התינוקות שבכו כשאמא עזבה את החדר. רואים שאחוז התינוקות עולה באופן מאוד דרמטי ומתחיל לרדת באיזשהו שלב מאוחר. בגיל 5 חודשים (די מאוחר) זה לא הטריד אותם במיוחד. במונחים של התקשרות זה מסתדר נהדר לבולבי משום שהתינוק עדיין בשלב של התווהת, כלומר עוד לא בשלב של התקשרות גבוהה. איכשהו במהלך התקופה הזאת ההתקשרות הברורה אמרוה להתרחש במהלך השנה הראשונה. וכאן יש אינטגרציה של העדפות שראינו קודם. התינוק מבחין בין דמות ההתקשרות לבין דמויות אחרות, במהלך התקופה הזאת נראה לא רק שהתינוק מעדיף את האם אלא שלא פעם הוא נרתה מאנשים אחרים. הבעיה של פחד מזרים היא לא עם הזר אלא שהזר הוא לא האמא. מכאן זה מסתדר לו לגמרי שבתקופה של ההתהוות העזיבה של האם זה עוד לא אירוע ומהר מאוד בתקופה הגבוהה זה הופך לדבר מאוד רגיש אצל תינוק.
שייפר מצא שלפני גיל 5 חודשים רוב התינוקות נטו קצת לבכות אם החזיקו אותם ואז הניחו אותם וזה לא משנה אם זה היה האם או מישהו אחר. בהמשך לזה לאחר מכן הרגישות היא על האם שמניחה. בהמשך הראו שלפני גיל 5 חודשים רוב התינוקות בכו כשהשאירו אותם לבד בחדר, זה לא היה משנה אם הנוטש היה אמא או מישהו אחר.
התינוק בתקופה הזאת ניהיה יותר מסוגל ויותר פעיל בלשמור על הקשר הזה עם האמא, הוא כבר יכול לזחול לקראתה, להושיט ידיים לאם יותר מאשר למישהו אחר. בגיל שנה – שנה וחצי כאשר התינוקות כבר הולכים ניתן לראות אם ותינוק והתינוק מתחיל ללכת, אם האם יושבת בשקט בד"כ נראה שבאיזושהי נקודה התינוק מסתובב וחוזר חזרה לאם. כאילו יש לו מרחק פנימי. (יש מעט תינוקות שלא עושים את זה).
ההתקשרות (לרוב לאם) מתפתחת: גם כאשר תינוקות מראים באופן ברור התנהגות אחרת כלפי נגיד אם, לעומת אנשים אחרים, איכות הקשר או ההתקשרות יכולה להיות מסוגים שונים. כלומר, התקשרות ברורה לא מבטיחה התקשרות טובה. בולבי בכתבים המוקדמים שלו התייחס לנקודה הזאת, אבל המחקר בתחום התמקד בזכות מרי איינזוורט'. היא המציאה פרדיגמה מחקרית כדי לאפיין את איכות או סגנון ההתקשרות של התינוק. המצב הזר – הצגה / דרמה ב-8 מערכות. האם והתינוק נכנסים לחדר לא מוכר, יש שם צעצועים, לפעמים נכנסים לבד לפעמים אדם זר מכניס אותום, הם שם כמה דקות. זרה נכנסת לחדר, משוחחת עם האם ומנסה בעדינות ליצור קשר עם התינוק. האם עוזבת את החדר, הזרה מנסה להיות בקשר עם התינוק, לנחם אותו אם צריך. האם חוזרת, זה המפגש המחודש הראשון, האיחוד. כעבור 2-3 דקות הזרה עוזבת ודי מיד לאחר מכן האם עוזבת. הזרה חוזרת, מנסה לנחם אם צריך וסף טוב הכל טוב – לרוב האם חוזרת וזה האיחוד השני. על מה מסתכלים מגישת ההתקשרות: על התנהגות החקריה של התינוק, נצפה שהתינוק יבכה שהאם לא שם וכו'. התנהגויות שאפשר לראות: ניחום באם כשהיא חוזרת, מה קורה כשהאם עוזבת, הדיבקות לאמא – המפגש המחודש לא מנחם אותו מספיק וכעס. האם ובאיזה מידה יש התייחסות דיפרנצלית בין האם לזר בהתנהגות התינוק?
