ההנחה שלו שכל שלב של חיים מאופיין ע"י התמודדות עם קונפליקט אנושי בסיסי. למשל: בשלב הראשון הקונפליקט הוא בין אמון לבין חוסר אמון. זה לא קונפליקט שפותרים אותו אחת ולתמיד, אלא בכל שלב יש קונפליקט אחר שהוא דומיננטי. זה הקונפליקט הראשון, התינוק מתמודד עם זה בתוך הקשר חברתי מסוים – הקשר עם האמא, זה העולם החברתי המשמעותי בשנה הראשונה. מתוך הקשר עם האמא התינוק מתרגל את הקונפליקט. מקצה אחד אמון מוחלט באם ובעולם – היא ניתנת לניבוי, היא מתנהגת באופן יציב ויסדיר וחיובי. בקצה השני חוסר. אנו רוצים שהתינוק יהיה במידה כלשהי של ספק, של זהירות, לא באמצע אולי שלושתרבעי. איזה מין אמא יותר תאפשר לילד להגיע לפתרון רצוי של הקונפליקט? אריקסון שם דגש על כך שניתן לדעת איך האם תגיב אבל הוא מדבר במונחים מאוד דומים לרגישות האמהית. הוא שאל כיצד ההתמודדות עם המשבר הזה נראה בתרבויות שונות? ב-1950 הונח לערוך תצפיות באינדיאנים, זה היה לו מאוד מעניין כי בשנות ה-50 הנורמות של התנהגות אמהית כלפי תינוקות הן מאוד שונות מהיום. הרבה הורים פנו לספרים כדי לדעת איך להתנהל עם תינוקות, במשפחה יותר גרעינית הרבה מהידע של ההורים מגיע מספרים. הדגש אז היה על להכניס את התינוק ללוז ולא לפנק אותו, זה כלל את זה שחייבים להרגיל את התינוק לאכול כל 4 שעות ושזה נורא חשוב להתפתחות האופי שלו וכו'. זה אומר שאם הילד רעב ולא עברו 4 שעות אז הילד לא אוכל כי אמא טובה מרגילה את התינוק לחכות. בין השנים קרה דבר מאוד חשוב, יצא ספר חדש של בנגמין ספוק, הוא היה רופא ילדים והציג גישה הפוכה וקרובה למה שלמדנו. כלומר, היה מותר להאכיל את התינוק השני בצורה יותר חופשית.
קדם ספוק היה הדבר המקובל בארה"ב. הילדים בשבט האינדיאנים גדלו בצמוד אל האם, ינקו מתי שרצו ולאורך הרבה זמן – שנתיים (אז היה מקובל להניק 3 חודשים בארה"ב).
אריקסון הגיעה למסקנהעל האמון והחוסר אמון שזה לא משנה, כל עוד האם ניגשת להורות מתוך הרגישות ההורים היא רגישה בכל מקרה. אולי היא מתנהגת אחרת אבל משהו בכוונה הבסיסית מועברת בשתי החברות.
בגלל שהוא מדבר בצורה אחרת על מושגים מדעיים בגישת ההתקשרות, הוא טען שכאשר תינוק פותר את הקונפליקט הזה על הצד היותר טוב הוא בעצם מפנים יחס לעולם וגם יחס לעצמו. כלומר, זה נותן לו איזה תחושה בסיסית שהוא יכול לסמוך על העולם וגם לסמוך על עצמו. הוא מדגים את העניין הזה דרך העניין של היניקה: די בהתחלה התינוק מסוגל לא רק לינוק אלא לנשוך. לרוב התינוקות מפסיקים עם זה. הוא רואה בזה לא רק כתהליך של למידה מבחוץ אלא התפתחות ראשונית של ויסות – כמו שהאמא מטיבה איתי אני לא רוצה להכאיב לה (6-7 חודשים). דרך החשיבה חופפת מושגים מההתקשרות, ההבדל הגדול הוא שמאוד קשה לחקור את אריקסון: הדיון הוא תאורטי.
השפעה של שלבים מוקדמים על מאוחרים – הגישה של אריקסון היא יותר רכה משל פיאזה. אומנם כל שלב מאורגן מסביב לקונליקט בסיסי מסוים, אבל הקונפליקטים ממשיכים כל החיים. מכאן שבכל שלב יש התמודדות נוספת עם קונפליקטים שהיו בעבר. בגלל זה מצד אחד ההצלחה בשלב אחד משפיע על ההתמודות בשלב הבא.
תינוק שמסיים את השלב הראשון יותר בצד של אמון מתמודד ברגל ימין עם הקונפליקט של השלב הבא (אוטונומיה מול בושה). יחד עם זה, בגלל שהתכנים של הקונפליקטים הם חלק ממצב אנושי לאורך כל החיים יש כאן אפשרות של תיקון. אם סיימת לא טוב כל כך את שלב האמון/ חוסר אמון, יש אפשרות לרכוש יותר אמון בשלבים הבאים. זה קצת מזכיר את סוגיית יציבות ההתקשרות – מצד אחד יש יצירבות לאורך זמן, מצד שני יש ילדים שאצלם התפתחות ראשונית לא בטוחה הופכת אח"כ להתפתחות בטוחה (מהסיבות שהזכרנו כבר).
תופעה מאוד נפוצה במחצית השנה הראשונה של החיים – תינוק נקשר לאיזשהו חפץ. הוא זקוק לדבר הזה, במיוחד בעט מצוקה, כאשר הוא חולה, נרדם, במקום זר, בפעטון בלי אמא. תינוקות נקשרים לחפצים מוזרים, יש לזה תיעוד בספרות, מה שמשותף להם זה שזה צריך להיות משהו רך ומשהו שהתינוק מסוגל להחזיק ולהרים.
השאלה היא: אם התופעה כל כך נפוצה היא כנראה משמשת איזשהו תפקיד? כנראה שכן.
למה זה משמש:
החוקר שהכי מזוהה עם התופעה הוא ויניקוף שראה בתופעה – "חפץ מעבר". ההתקשרות לדבר הזה היא התמודדות פעילה של התינוק במרחק שבינו לבין דמות ההתקשרות. במחצית השנייה של השנה הראשונה מתחיל התינוק להבחין בין דמות ההתקשרות לדמויות אחרות וליצור התקשרות לדמות מסוימת אחת או יותר. הדמות הזאת לא תמיד שם. בלילה ברוב המקרים הוא לבד, המרחק הזה מעורר חשש, חרדה מסוימת. התינוק הבריא מפתח, מסדר או יוצר לעצמו מעין תחליף שמקל עליו את המרחב או את הפרידות הזמניות מדמות ההתקשרות. אותו חפץ משמש עבורו במידה מסוימת את הבסיס הבטוח ואת המפלט שגם דמות ההתקשרות משמשת.
