מדינה טיפולית

התקשורת והעיתונות

כמות המאמרים שהופיעו בעיתונות בתקופת האינתיפאדה בכל הנוגע לבריאות הנפש הייתה אדירה. "מכות פוגעות במכים", "חשבון הנפש והצבא", חגי סגל: "פסיכולוגים טובלים אצבע בפוליטיקה- פסיכולוגים במצוקה". היו אנשים שיצאו נגד ההתערבות הפסיכולוגית, ושעולם בריאות הנפש שולט במהלכים צבאיים. מתוך שפע הכתבות והכנסים, עולה הרושם שהפסיכולוגים הם שקובעים מדיניות ומשפיעים על גנרלים.

בשנת 2000 התקיים כנס בריאות הנפש, במסגרתו החליטו הפסיכולוגים שחקרו את הפעילות הצבאית בשנת 1987 שהנבואות שלהם התגשמו, והם חזרו על טענותיהם לגבי שלטונות הצבא ובראשם הגופים הצבאיים- שהם עוסקים בטיוח האמיתות. ד"ר קפלן התבטא בכנס באומרו שאכן הפגיעות הנפשיות התפשטו בקרב חיילים, והוא משתמש בלשון השואבת מתוך מאגר נתונים מבוססים. הוא ממשיך וטוען שעד היום קיימים עדיין פגועי נפש רבים בשירות הצבאי. אחת הבעיות שהוא מציג היא שחיילים מתביישים לגשת לקב"נים, ולא משום שאינם סובלים אלא בשל הדימוי החריג שהוצמד לאותם החיילים שמראים חולשה רגשית ונפשית.

הילדגרד- טעונת שהאנושות כולה סובלת ממלנכוליה, ושהיא תולדה תורשתית ממנה איש לא פתור. על כולנו מצווה להיאבק בנטיות מלנכוליות. התזה שלה הייתה מדעית וטענה שהאדם הראשון טעם מהתפוח, ושאכילת התפוח גרמה לתופעות פיזיולוגיות בגופו, מה שהביא להימצאות קרישי ד שחוללו הפרעות נפשיות מסוג המלנכוליה. כלומר, החטא הקדמון שמהווה מושג מוסרי התיאולוגיה, מקבל הסבר פיזיולוגי (ופרימיטיבי לחלוטין) היה אמור להיות חלק מתפיסת שעטנז של תפיסה ערכית מחד ומדעית-רפואית מגיסא.

מערכת בריאות הנפש במלחמת המפרץ

מדינה טיפולית: מטאפורה פוליטית למדינה כמי שאחראית לדאוג לאזרחיה.

אוכלוסיית ישראל הייתה נתונה תחת סיכון הטילים, והדבר הביא אנשים שמצבי חרדה קיצוניים ופאניקה חברתית. בריאות נפשית לאומית: מועדות אנשים בחברה לפורענות נפשית, כלומר הנזק הפסיכולוגי שיכול להתרחש לפרטים בחברה. אנשי בריאות הנפש אמרו שהם נכנסו לחלל שנוצר במדינה, כך שהממשלה, ובעיקר ראש הממשלה יצחק שמיר, נהגו בשתיקה ובהתעלמות מהציבור. משום שההנהגה לא דיברה להמונים ונקטה בצעדים לשיכוך חרדותיהם, הפסיכולוגים לקחו על עצמן את התפקיד הכולל הזה בטיפול באוכלוסייה. נחמן שי, דובר צה"ל דאז הפך ל"פסיכולוג הלאומי", מה שעורר את זעמם של הפסיכולוגים שראו בכך ביטוי לזלזול מצד ההנהגה הפוליטית באנשי המקצוע. כמובן שגם לתקשורת תפקיד מרכזי. היא נהגה באנשי המקצוע באמביוולנטיות מסוימת. מחד, ניתנו להם במות, מיקרופונים ותשומת לב. פנו אליהם להשתתף בראיונות, תכניות טלוויזיה וכד'. מאידך, הם פרסמו דברי ביקורת (בעיקר של עיתונאים) על הפסיכולוגים כמשתלטים על חיי האוכלוסייה.

המדיקליזציה של חיי היומיום: כל דבר שהתבקשו לעשות באותם הימין עבר דרך הפילטר של אנשי בריאות הנפש. בפרק זמן זה של המלחמה הייתה החברה לכודה בסיטואציה טוטאלית. ואנשי בריאות הנפש הפכו למוניטורים של ההתנהגות. בתהליך זה יש גם "דה-פוליטיזציה". כלומר, מצב טעון פוליטית שמאפייניו הפוליטיים מוסתרים ומוחלפים במושגים ומאפיינים פסיכולוגיים.

הסכם אוסלו ויצחק רבין

בספטמבר 1993 נחתם הסכם אוסלו והביא מסע "שיסוי" שהתנהל נגד יצחק רבין. המסע התנהל סביב הרעיון שרבין חולה בנפשו שחתימת ההסכמים הללו. הסכמי אוסלו הובילו מסע ארוך שבסופו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הזווית הצבאית באה לידי ביטוי במאמר של ראש מנד"ה- משה אבן חן. הוא רואה במנד"ה גורם שיכול להגן על הדמוקרטיה. הוא פוסק באפקט שיכול להיות לכל מה שנבע מהסכם השלום לגבי התנהגותם של חיילים. מנד"ה מצא שהמוטיבציה של חיילים המשרתים בשטחים הכבושים יורדת, ושהשירות שם קשה להם מאוד. שילוב שני האירועים הללו- הסכמי אוסלו יחד עם ממצאי מנד"ה הביאו את אוכלוסיית המתנחלים לחוש חרדה ופחד רב. הדיבורים על היציאה מהשטחים הכבושים הביאה לשתי נקודות מבט שונות, זו של המתנחלים רואות בנסיכה גירוש מהבית ובעקירה, ואילו התומכים בשינוי רואים בכך פינוי נחוץ. הרב עמיטל, שר ממשלת רבין, היה סבור ששרים צריכים להעסיק יועצים, פסיכולוגים, כדי שינחו אותם איך לדבר עם המתנגדים. כלומר, מי שיעזור בהתנהלות מול האוכלוסייה הזו מאחורי הקלעים.

בנובמבר 1995 בעיתונות נאמר שגברת נמיר, שרה בממשלת רבין, טוענת שיש לשלוח פסיכולוגים לגולן, ולעזור למתיישבים שם. תושבי הגולן ראו בכך מאבק פסיכולוגי בהם, הם פרשו זאת כניסיון להרפות את ידם ולהקל על פינוים בבוא העת, וטענו ש"משכיבים אותם על ספת הפסיכולוג בלי רצונם". הפסיכולוגים המתגוררים בשטחים הכבושים, ראו את התמורות הללו כנטולות אג'נדה פוליטית, אלא כאקט שנועד לעזור למתיישבים הסובלים עם ההתמודדות הלא פשוטה.