אחת הסיבות לדימיון בין תאומים, זהים או לא זהים, זה שיחסית אפילו לאחים הם גדלים בסביבה משותפת ודומה.
היו דוגמאות של הורים שטענו שהילדים מאותו בית השתנו וזה מכיוון שהתפתחות הילדים והמזג שלהם מושפעת גם מסביבה משותפת אבל גם מסביבות לא משותפות. אומדני התורשתיות הם נמוכים יותר מדיווחי הורים מאשר מתצפיות, כלומר הורים נוטים לראות פחות דמיון בין הילדים שלהם, אפילו תאומים, מאשר מה שבאמת קיים. זו נטייה שאני מכירים ממחקרים. הנטייה של ההורים היא די גורפת, להבדיל בין טוב ורע ולהבחין בין ילדים. הנטייה הזאת לחפש את הייחוד של כל ילד גורמת להורים לתת להורים יחס שונה לילדים השונים. ואז אנו רואים את התהליך שבו תפיסות ההורה מבוססות במידה מסוימת על הילד גורמות להתנהגות דיפרנציאלית שפועלת לרוב כדי להנציח את ההבדלים שההורה תופס. מכאן אנו מסיקים ש:
- אין דבר כזה סביבה משותפת ב-100%. גם אם לא חלים שינויים חיצוניים ילדים אינם חיים בסביבה שהיא 100% משותפת. 2
- . יציבות – הסביבה הלא משותפת הזו יכולה להשפיע לשני כיוונים: דווקא לטפח הבדלים שלא היו בהתחלה או למתן מזג זה או אחר של ילד (שאותו האמא לא תפסה כך ולכן אינה מייחסת אליו כך).
באופן כללי תאומים נהיים פחות דומים עם הזמן, הסבר היחיד שיש זה סביבה.
למה מזג הוא חשוב? האם זה משנה איזה מזג שיש לתינוק? המזג של התינוק משפיע על הסביבה שלו ומכאן משפיע על המשך ההתפתחות (לטוב או לרע).
התפתחות קוגניטיבית מהפרספקטיבה של פיאז'ה והתאוריה של הההתפתחות הקוגנטיבית
אמרנו שאחת הביקורות על הגישה הזאת היא שהיא אינה נותנת מקום לילד בהתפתחות של עצמו. במידה מסוימת הדיון על המזג מתייחס לנקודה הזאת – הילדים משפיעים על הסביבה ולא רק הסביבה עליהם. להגיד שילדים משפיעים על הסביבה זה עוד לא להגיד שיש להם סוכנות בזה, שהם פעילים בזה. מה שהילד מביא איתו משפיע על הסביבה אבל הוא לא פעיל בזה, בטח שלא בהתחלה.
בהקשר הזה ביקורת נוספת על הגישה היא זה שהיא מתעלמת לגמרי מקוגניציה, חשיבה. החוויה החושית היא חווייה של חשיבה, אנו מפרשים את העולם בהתאם לקוגניציות שיש לנו. ברור שתאוריה פסיכולוגית חייבת להתייחס למה שמתפתח בנו מבחינת החשיבה והקוגניציה. כשאנו מדברים על התנהגות אנו חייבים להתחיל עם ז'אן פיאז'ה.
על פיאז'ה עצמו – הוא נולד בשוויצריה ב-1896, מת ב-1980. כבר בגיל 7 הוא הראה מזג אקדמי מאוד ברור עם עניין מאוד מפותח בציפורים מאובנים. הוא פרסם את המחקר הראשון שלו בגיל 10. את הדוקטורט שלו עשה בביולוגיה ופילוסופיה. לאחר מכן הוא נסע לפריז והתחיל להתעניין בפסיכולוגיה ובין היתר עסק במחקר של בינה (הוא היה הראשון שחשב על האפשרות לבדוק את רמת המשכל של אנשים, השיטה שלו הייתה לפתח פריטים או שאלות שרוב הילדים בגיל X יודעים לענות אליהן ובגיל X- לא יודעים. כדי להגיע לאומדן הילמנטלי).
מהר מאוד פיאז'ה סטה מהכיוון הזה והתחיל לשאול את עצמו: למה ילדים בני 7 מבינים משהו וילדים בני 5 לא מבינים, מה משתנה. כמו בינה במקום לחשוב על ילדים בודדים הוא התחיל לשאול מה זו הבנה, איך זה מתפתח, איך נראה את ההבדלים בין ילדים? לשאלה הזאת שהעסיקה אותו כל חייו הוא הביא את הרקע שלו בביולוגיה. ביולוגיה גם היום וגם אז עסקה הרבה במבנים, וברעיון שבדרך בה זנים שונים עם המבנים האופיניים שלהם מסגלים ומסתגלים לסביבה. את המחקר שלו הוא הגדיר כאפיסטמולוג גנטי, הוא התעניין בהתפתחות הידע, לא במישור החברתי אלא במישור ההתפתחותי – כיצד ילדים מפתחים ידע על העולם ועל עצמם.
מושגי יסוד של הגישה שלו:
הנחה ראשונה ומאוד חשובה היא ההנחה הקונסטריקטוביצטית. באופן כללי בכל השלבים ידע משמעותי הוא ידע נבנה. התינוק מההתחלה מבנה את הידע, ההבנה, הפעולה של עצמו. כלומר, ניגוד מוחלט לגישה ההתפתחותית. זה מתרחש באופן הדרגתי והתחלתי באופן הדרגתי, התינוק מפתח ולומד גישות על העולם. על בסיס ההנחה המאוד כבדה הזאת הוא שואל: מה התינוק מגיע לעולם שמאפשר לו להתחיל בתהליך הזה. הוא מגיע עם מבנים ראשוניים שהוא קרא להם "סכמות". הוא לוקח כדוגמא את המציצה והוא אומר: תקחו את הדבר הזה, מקובל להתייחס להתנהגות הזאת כאל רפלקס. רפלקס זו תגובה אוטומטית ובלתי רצונית. למה מציצה זה לא רפלקס? דוגמא: בתקופה הראשונה תינוקת העדיפה לינוק בצד ימין מבצד שמאל. לפי פיאזה זה בגלל שמשהו בתנוחה התאימה למציצה שלה. כדי למצוץ מהצד השני היא הייתה צריכה לעשות משהו אחר. כלומר, מציצה זה לא רפלקס אוטומטי, מהתחלה יש לנו איזושהי התנהגות שהיא גם מסתגלת. מכאן יש לנו את הבסיס הראשוני של סכמות או מבנים.
דוגמא קצת יותר בוגרת – אחיזה כשמגרים את כף היד. האחיזה מתחילה להיות מתאימה גם בשביל לאחוז דברים, אבל לא לכל דבר. לאט לאט התינוק מסוגל לתפוס יותר ויותר דברים באחיזה הזאת, יש דברים שאי אפשר לתפוס כך כמו דברים קטנים. כלומר, צריך להתאים את הסכמה.
מכאן יש לנו הנחה נוספת – הסכמה מתפתחת בשילוב של שני תהליכים / התינוק מטמיע את הסביבה לסכימה שיש לו כבר, יש גבול עם מה שאפשר לעשות עם הסכמה ובאיזשהו שלב יש צורך להתאים את הסכמה לגירוי, לדרישות הסביבה. סכימה מתפתחת מתוך שילוב של שני התהליכים האלה.
למה התינוק לא נשאר כמו שהוא? למה בכלל מתפתחים? פיאזה מניח שיש נטייה בסיסית למה שהוא קרא איזון. הוא מדבר על נטייה בסיסת לפעול על העולם. תינוק, ילד בוגר נמצא במצב של איזון כאשר הוא מוכן לפעול על העולם, כשהוא מסוגל להרים חפץ. ההנחה היא שהמצב שאתה לא מסוגל לפעול על העולם יוצר מוטיבציה להתפתח.
המרחק בין הסכמה הנוכחית לבין הדרישה של מתמטיקה הוא מידי גדול. מכאן הוא טבע את המושג של החידוש האולטימלי. מתי הילד יחוש חוסר איזון – כאשר הסכמה מפותחת דיו ותאפשר לו להתמודד עם האתגר שנוצר לפניו.
סכמות פעולות בכל גיל, גם אם מדברים על מתבגר.
היבט נוסף זה ההיבט ההתפתחותי.
