הפסיכולוגיה הקהילתית נכללת תחת ה-APA, והיא נוסדה ב-1966. שנות ה-60 היו שנות שיא של פריחת תחום בריאות הנפש. ביוזמתו של הנשיא קנדי עבר חוק שקבע שיקומו מרכזים לבריאות הנפש. החקיקה הייתה מכוונת להאצה של תהליך פיזור של מרכזי הענק, בתי החולים שהתנוססו בנוף האמריקאי. המטרה הייתה לפרק את המוסדות הגדולים והבעייתיים.במקום לקרוא לעובדים במרכזים פסיכולוג או מטפל קוראים למטפלים "מנהלי מקרה" – "Case Manager".
חפ"ש- חיל פסיכולוגים בשדה- צי פסיכולוגים שפועל בבסיסי הצבא מתוך ניסיון לעזור למפקדם לנהל את חייליהם בצורה טובה יותר. לאור היציאה של הפסיכולוגים לשדה היו מי שהתלונן, משום שפגישת ייעוץ טיפולית צריכה להיעשות בסטינג מסוים, בחדר סגור ומסודר. היו מי שהתנגדו לגישה "שמרנית" זו בטענה שהעיקר הוא הייעוץ ולא המיקום.
בתי חולים היו נתונים באותה תקופה למתקפה, בעיקר מצד האקדמיה. גם בתחומים נוספים עלו ביקורות לעבר עולם בריאות הנפש. למשל הסרט "קן הקוקייה". הוא שדרג את ההתבוננות וההתעניינות הציבורית בתחום. קמו זרמים שקראו תיגר על נהלים ואידיאולוגיות שונות. למשל ארדי לייב, גופמן, סאס, קופר כולם חלק מתנועת ה"אנטי פסיכיאטריים", שיצאו נגד הממסד הפסיכיאטרי. הם פתחו "חזיתות לשחרור" של פגועי הנפש מהמוסדות.
Brave new approach: הרעיון הוא שבריאות הנפש הקהילתית תשבור את המונופול הפסיכיאטרי, משום שתערב עוד גורמים בקהילה של פגועי הנפש. היא תחבל בממסד של הפסיכיאטריה ותשנה את אופיו לגמרי. לשיח ההיסטוריונים, שגם הם התגייסו לטובת התהליך הזה, המילה "שיגעון" חזרה ללקסיקון, לאחר שהוצאה ממנו. סאס, שהיה נביא האנטי-פסיכיאטריה, מדומה שחולי המוסד הפסיכיאטרי אינם חולים, אלא הולבשו בצורה מלאכותית חליפת "חולים" ו"משוגעים".
הפסיכולוגיה הקהילתית פרצה דרך כשהוציאה את החולים מהמוסדות השמרניים. אך בעיה חדשה עולה עקב מהלך זה- חולים רבים שהוצאו מהמוסדות מגיעים לרחוב- ללא בית או מחסה, ללא פרנסה וללא יכולות תפקודית. אחת התוצאות היא שאותם החולים שהפכו למחוסרי בית אושפזו שוב אך לבתי אבות סיעודיים- "Nursing Home". בגלל הכשלים והבעיות שעלו עקב מהלך ההתנגדות למוסדות הפסיכיאטריה אמנם משתנה אך ממשיכה להתבסס על אותם עקרונות- דהיינו המודל הרפואי. הקו האפידמיולוגי הוא זה שמכוון את עולם בריאות הנפש.
מניעה
אחת המטרות של הפסיכולוגים החברתיים היא להיות מעורבים במסגרות בהן יש אנשים שמועדים לסיכונים של לחץ והתפרצות של בעיה נפשית כלשהו. למשל- היציאה לקהילת תושבי שדרות בתקופת הירי המתמשך. כשיודעים מראש על אוכלוסייה שהיא בסיכון לחשיפת לחץ, יש פעילות של התערבות מוקדמת, כלומר שילוב פסיכולוגים קהילתיים באוכלוסייה זו על מנת למזער את הבעיות ולהביא להכנה לקראת ההתמודדויות הקשות שצפויות להגיע.
קפלן קבע 3 סוגי מניעה:
- מניעה ראשונית אנשי המניעה הראשונה ניסו להגדיר את הבסיס שיש להעניק לתושבים בסיכון- מגורים, תזונה נכונה,
- מניעה שנייה- מכוונת לאוכלוסיות פגועות אך לא כרוניות.
- מניעה שלישית- אנשים שכבר סובלים ממוגבלות כרונית, בלתי הפיכה. במסגרת המצב הכרוני ניתן לשפר את איכות חייהם. תמר גושנסקי- חברת כנסת שתרמה רבות לחקיקת חוקים שקובעים הליכים לגבי אנשים שהוצאו ממוסדות פסיכיאטריים למוסדות רגילים.
תמיכה חברתית
מושג העזרה העצמית קם במסגרת המגמות האנטי-ממסדיות. מדוב בדרך לפתור בעיות כשהמוסד לא לקח עליו את האחריות. מדובר בגל שלם של הקמת קבוצות לתמיכה עצמית- אלכוהוליסטים אנונימיים, שומרי משקל וכד'. האנשים למעשה חייבים למצוא את הפתרונות עבור עצמם- משום שאי מי שידאג להם. לרוב מדובר באנשים שהיו מאושפזים במוסד פסיכיאטרי (ex-patient), ולאחר שעזבו לא הייתה להם מסגרת טיפולית. אחת הקבוצות שקמו היו "שורדי המוסד"- כלומר אלו שהצליחו לשרוד את השהות במוסד והשתחררו.
מטרת ההתערבות (הטיפול)-
- תקנה– לתקן את האדם הפגוע.
- מניעה– להקדים תרופה למכה- לבלום תהליכים על ידי פעולות מניעה.
- התפתחותי– מטרת הטיפול היא להאיץ את ההתפתחות ולקדם אותם. הדבר נפות בעיקר בתחום החינוך.
- העצמה– מדובר בהעצמה פוליטית, אישית וחברתית. אך יש פה סתירה- השאיפה היא שהאחר יהיה חזק, ישלוט בחייו ובגורלו
