חוקרי ההתקשרות מבחינים בין שלושה דפוסיים עיקריים של התקשרות ואחד נוסף Main&Solomon 1990) )
ועוד אחד מאוחר. בסרט על ליסה ראינו דוגמה של התקשרות בטוחה – נצפה לראות את שני המאפיינים: הבסיס הבטוח וחוף המבטחים – חקירה כשהאם נמצאת, התינוקות מוטרדת כאשר הבסיס הבטוח נעלם. אנו רואים שהאמא מצליחה להרגיע אותה בקלות בשתי הפעמים.
האם מכאן להעביר את הפרדיגמה הזאת ולאפיין את איכות ההתקשרות בכל שלב בשנה? לא אנו חיביים ילדים שחיביים להיות בשלב של התקשרות בטוחה ובמידה מסוימת תינוקות שיותר בשלים להתנהגויות האלה. מכאן שהגיל הקלאסי הוא גיל שנה. אפשר בהרבה מקרים להעביר את זה באופן מהימן ב-10 חודשים וגילאיים יותר מאוחרים.
בין 60-70 אחוז מתינוקות, למשל בארה"ב מגלים התקשרות. רוב התינוקות נראים בסדר גמור מבחינת ההתקשרות אבל יש תינוקות שמראים דפוסים אחרים: התקשרות חרדה נמנעת והתנהגות חרדה מתנגדת – סוג של קונפליקט, מצד אחד זקוק לה ומצד שני כועס עליה ומתנגד לה.
כאשר התינוק בוכה גם לאמא קשה, וכשתינוק בוכה הרבה בדר"כ נראה שהן מצטערות לחוצות מזה, אצל האמא האחרונה לא ממש מתחברת.
בארה"ב מוצאים 20-25 אחוז התקשרות נמנע וכ-12% התקשרות מתנגדת.
השפעות על התפתחות ואיכות ההתקשרות
מה משפיע גם על ההתפתחות וגם על ההתקשרות?
ראינו שהגיל משפיע על ההתפתחות של ההתקשרות.
אפשר לשאול כאן למה? מה יש בהתפתחות באופן כללי שמשפיע על מהלך ההתקשרות? זה רק בגלל שמשהו מבשיל או בגלל שדברים קורים והם משפיעים על ההתפתחות?
סברה אחת היא שיש קשר בין התפתחות ההתקשרות לבין התפתחות קוגניטיבית. ראינו שיש קביעות אובייקט. מבחן של זוטה וגאליגן – במצגת – בשלב הראשון האם והתינוק במעבדה, בתחילה בחדר 1 לא מוכר במשך 5 דקות, לאחר מכן האם הולכת לחדר 2 והתינוק רואה את זה. 66% מהתינוקות זוחלים לחדר הנכון. בהמשך בקבוצת הניסוי האמם חוזרת לחדר 1 אבל עכשיו היא הולכת לחדר 3 (מחזיר את החפץ שנעלם), 27% מבין התינוקות שעברו נכון את השלב הנכון עוברים גם את השלב הזה. כלומר, רוב התינוקות מחפשים אותה איפה שהיא הייתה קודם.
בקבוצה השנייה האם הולכת שוב לחד השני ו-100% מחפשים אותה שם שוב.
בקבוצת הניסוי יש שלב נוסף שבו התינוק רואה את האם יוצאת מחדר 3, היא חוזרת שוב לחדר 3 ועדיין רוב התינוקות מחפשים אותה בחדר שבו היא לא נמצאת.
כלומר, יש פה הגבלה פחות או יותר מוחלטת לטעויות שילדים עושים בגיל הזה במציאת החפץ המוחבא. הניסוי הזה בא כדי לבחון השערות שהועלו שבין היתר ההתפתחות של ההתקשרות משקפת התפתחות כללית יותר של הבננית הביטחון או הבנה שדברים ממשיכים להתקיים גם כשאתה לא חווה אותם ישירות. ושההבנות האלה הם תנאי שהם יתחילו להגיב לזה שהיא נעלמת ושיראו אסטרטגיות יותר בטוחות כדי לגלות אותה אחרי שהיא נעלמת.
מכאן יש גם טענות במידה מסוימת של הצלחה שיכול להיות שקביעות אם מתפתחת דווקא יותר מוקדם מאשר קביעות אוביקט. במחקרים של בל ואיננזוורט' בשנות ה-70 הם בדקו קביעות אם ואוביקט והראו שאצל רוב הילדים ההבנה לגבי התמצאות האם בעולם התפתחה לפני. מכאן סברה שקשה לבחון אותה אמפירית אבל נכונה אינטואטיבית שמאוד יכול להיות שהניסיון עם הנוכחות / היעלמות של אם הוא חלק מהניסיון של כמעט כל תינוק. כלומר, ברוב המשפחות, בוודאי במערב, תינוק מתנסה התנסויות חוזרות – לפעמים האם איתו ולפעמים לא, ההתנסויות האלה הן משמעויות מעוד ברחישת ההבנה שיש קיום לדברים – הולכים, חוזרים וכו'.
שאלה נוספת מתייחסת להנחה של בולבי, הנחה שהוא קיבל ישירות מהגוזלים של לורנס ושל התקופה הקריטי שאם תינוק לא זוכה ליצור התקשרות ברורה במהלך השנה הראשונה הוא לא יתקשר בכלל. זאת הגדרה קשוחה של תקופה קריטית. העדויות של בולבי ואחרים היו בעיקר מקרים כמו המחקר שראינו בשבוע שעבר. אנחנו יכולים לבדוק נסוי טבעי למשל כמו באימוץ. ילדים מאומצים הם קבוצה טבעית לבדיקת המקרה. יש מחקרים שבודקים את ההשלחות של אימוץ על היכולת להתקשר למישהו.
אם במערך של אימוץ אנו רואים שתינוק מתקשר באותו שיעור פחות או יותר לאמ מאמצת כמו לביולוגית אז זה עוד מסמר באינסטינקט הטבעי וזה מה שמוצאים בדר"כ. זה עוד לא מתייחס לתקופה הקריטית.
מחקרים שמתייחסים לתקופה הקריטית משווים בין ילדים שאומצו בין כאלו שלא. למשל: במחקר במצגת הם עקבו אחרי ילדים מגיל 3 שבועות עד 47 חודשים (הרבה אחרי התקופה). הממצא אומר שגיל האימוץ לא השפיע. התוקפה פה על איכות ההתקשרות.
