בהקשר של ההדלפות לויקיליקס, ביניהם חוות דעת פסיכולוגיות על בכירי הממשל הישראלי, ואחרים, נדון מעט במושג "פרופיל פסיכולוגי". הזכרנו פסיכולוג שאהב להכין פרופילים פסיכולוגיים בתקופת מלחמת לבנון, והוא דן גם בנתניהו וברק, שגם הפרופיל שלהם הגיע למאגר הענק בויקיליקס.
אך נעזוב את הנושא הזה ונעבור לאחר: המדיקליזציה של המלחמה. נדון בכמה סיטואציות בהן הצד הפסיכולוגי מתבלט. אנשי מקצוע מתייחסים למחיר הנפשי, או הנזק הנפשי. זהו ציר אחד עליו נשזור מצבים שונים. מושג אחר, או ציר אחר יהיה "הכחשתה של טראומה", או הכחשת מצבים המוגדרים כפתולוגיים. ציר נוסף הוא ה"פאניקה המוסרית". התפרצות נושאים אלה לזירה הציבורית, בדרך כלל בעזרתה של התקשורת, עלולה להפיץ התפשטותה של הפאניקה, בהקשרים עליהם נדבר, של בריאות הנפש כמובן. זו מסגרת ההתייחסות שלנו.
נקדים ונאמר, תולדות הפסיכולוגיה לא נלמדות בבית ספרינו. הפסיכולוגיה המקצועית נולדה במחצית השנייה של המאה ה-19, הופיעו ניצנים ראשונים, בינה הצרפתי ביניהם. נדגיש ציוני דרך אחדים בהתפתחות העיסוק הזה. מלחמות העולם היו כר פורה לפיתוח הדיסציפלינה, כאשר בראשונה, אנשי המקצוע החלו לפעול בחסות הצבא, במיון והכוונת חיילים לתפקידים שונים. נושא אחר בו עסקו אז היה הלם הקרב, Shell Shock, או כינויים אחרים, תגובות לחץ, כפי שדיברנו עליהן, ועוד. האנשים הפגועים הופנו למוסדות טיפוליים, שם השתמשו בין היתר בטיפול חדשני דאז, מכות חשמל. היחס לחיילים אלו היה דואלי, ברחו מאיום המוות מחד, ובעלי נוירוזה מאידך. לאחר המלחמה קמה ועדת חקירה לגבי העניין, ופרויד היה בין המגנים על אותו רופא שהשתמש בטיפולים הללו. במלחמת העולם השנייה גויסו פסיכולוגים לטיפול בחיילים, וזוהי דחיפה משמעותית למקצוע הקליני. אז פותחו שיטות טיפול שמשומשות עד היום, למשל, טיפול בחיילים בקרבת החזית, היחידה שלו, ולאו דווקא בעורף. אז שני עקרונות הוצבו: קירבה, ומיידיות. Proximity, ו-Immediacy. במלכוד 22 נוסח מעגל הקסמים בו היו שרויים החיילים. כדי לצאת לגיחה צבאית, אתה צריך להיות משוגע, ואם אתה בורח מכך, אתה נחשב כלא שפוי, וכדי להוכיח שפיותך, עלייך לצאת למשימה, וחוזר חלילה. במקרים רבים קבוצות אנשי מקצוע ניסו לתפוס טרמפ על הנסיבות על מנת לבסס כוחם ומעמדם.
נתחיל במאמר שהתפרסם ב-1985 ע"י עמנואל ברמן, בעיתון הסתדרות הפסיכולוגים: "ממלחמה למלחמה: טראומה מצטברת". נזכור את אמירתו של בגין שראה במלחמת לבנון אמצעי לטיפול בטראומת מלחמת יום כיפור. ברמן יוצא כנגד האמירה הזו, באומרו שאין דבר כזה שטראומה מרפאת טראומה. ברור שאין השניים מדברים באותה שפה. בגין דיבר פוליטית, אך ברמן מדבר במונחי בריאות הנפש, טראומות ברות אבחון הן רק כאלה של בני אדם פרטיים. הוא מביא בראשית המאמר דוגמאות להלם קרב מושהה, רה-אקטיבציה של ההלם. הוא טוען שלמעשה מלחמת לבנון גרמה לחלק מהמקרים הללו. הוא מדבר במושגים אפידמיולוגים, ומדבר על נרחבות התופעה. לטענתו כשם שיחידים מנסים להתעלם מהטראומה שלהם, והיא דוגרת ולבסוף מתפרצת, כן הציבור. הוא מאשים את עמיתיו למקצוע בקשר של שתיקה, כי ראו את תוצאות המלחמה בכמות פגועי הנפש שהופנו אליהם. ברמן אינו פציפיסט, אך בהחלט מחוגי השמאל, ומלחמת לבנון הפכה מהר מאוד להיות שנויה במחלוקת, והוא אולי השתמש במאמרו כדי לכוון מהלך פוליטי, למרות שמנסה להפריד בין דעתו המקצועית לפוליטית. ניזכר במושג "שתיקת האינטלקטואלים" מזמן מלחמת העולם השנייה, והשתיקה הזו מקושרת לשואה, והשתיקה המשיכה גם בארץ, עד למשפט אייכמן, עד נפרץ הסכר. הוא עושה קשר בין המקרים הללו, כדי ליצור בקורא, איש בריאות הנפש, אשמה מסוימת. נסיים עם המשפט האחרון בטקסט, הגורס כי האמונה כי מלחמת לבנון תתקן את הטראומה של מלחמת יום כיפור אין לה בסיס, אלא טראומה מצטרפת לקודמתה.
בנג'מין רוש נחשב לאבי הפסיכיאטריה האמריקאית, כתב טקסט בוק ראשון, ופתח בית מחסה ראשון. הוא טבע כמה מונחים מעניינים מאוד. האנשים המתנגדים למהפכה, תומכי הכתר הבריטי, אותם תייג כאנרכיסטים. קרטרייט, באמצע המאה ה-19 נושא העבדות היה בכותרות, וקבע את המושג טרפטו מאניה, הוא "העבד הבורח". הוא תאר את הבעיה על פי מאפיינים פיזיים, וטען כי המרפא למצוקתם הגופנית היה להתמסר מחדש לשלטונו של האדון. במלחמת העולם הראשונה, יצא ספר של פאט ברקר, "התחדשות". הסיפור מבוסס עובדתית, וגיבורו וילפריד ששון, שגויס לצבא אז וחולל מעשי גבורה בחזית הצרפתית, בחפירות העקובות מדם, עד שזכה לכינוי "ג'ק המשוגע". סמוך לסוך המלחמה, 1917 לערך, הוא יצא בהכרזה לעיתון בה הוא כופר בנחיצות המלחמה, ומעלה טיעונים שונים, על מחירה העצום לדור ההוא. ועדה רפואית זימנה את הקצין לשימוע, וקבעה כי הוא סובל מנוירוזת מלחמה, ולכן יצא בהצהרה. הוא טופל עקב כך בבעייתו החמורה.
