סיפור המתקשר לנושא מדבר על המאה ה-6 באירלנד, שם מלך פגאני, עובד אלילים, אשתו, התנצרה. נולדה להם בת בשם דימפנה. האם הפקידה אותה בידי נזיר שישמש לה מורה. המלכה חלתה ונפטרה, והמלך התאבל עליה מאוד. לימים שלח שליחים כדי למצוא אישה שתדמה למנוחה. הוא מצא כמובן את בתו, דימפנה. השליחים מסרו למלך כי מצאו אותה, והוא פנה אליה להציע לה. היא, מבוהלת מהאפשרות של גילוי עריות, ברחה אל מקום מסתור. המלך שלח שליחים ללכוד אותה, והם גילו אותה, אך היא בסירובה עומדת. המלך החליט להוציאה להורג מפאת הסירוב, וההוצאה להורג התקיימה בכיכר השוק, וחלק מהצופים במקום היו שלושה מטורפים, שמרוב ההלם יצאו מהשיגעון, וזה היה בסיס לטיפול בהלם בהמשך. במקום בו הוצאה להורג, הוקמה כנסייה והיא הוכרזה כקדושה. היא הפכה להיות פטרונית המשוגעים. הטיפול לו זכו הראשונים בצורת הטיפול הזו, היה של הכנסייה עולי רגל הגיעו למרכזים וחוו סוגי טיפול דתיים, האמורים לספק מזור. מרוב ביקוש וחוסר היצע, יצאו הטיפולים הללו אל מחוץ למוסד, אל בתי התושבים. זוהי דוגמא ראשונית לטיפול קהילתי. אותם מטופלים יצאו אל הכפרים ונכנסו אל בתי המשפחות וחיו עימם, כאשר הם זוכים לטיפול של הקהילה.
באמצע המאה ה-20, יצא צוות מאוני' קולומביה, המונה פסיכולוגים ופסיכיאטרים, מונהג ע"י ליאו סטרול, מונע ע"י התופעה הזו, ומתוך רישומים ממוסד הקהילה, ובדקו כיצד התנהל העניין הזה. אם קודם לכן תופעות הטירוף היו מסורות בידי הקבוצות הראשוניות, המשפחות, העניין הועבר לידיה של הרשות הקהילתית.
*פרנסיס הקדוש ואחת מחסידותיו. כאשר הוא נשא את אחת הדרשות שלו, קלרה, החסידה, חלתה ולא הגיעה לכפר הקרוב לשמוע אותו, והנה קרה נס. במוסד בו שהתה חולה, הוקרן על הקיר דמותו נושא את הדרשה. היא הוכרזה בסופו של דבר פטרונית הטלוויזיה.. צחוקים.
אני רואה לנגד עיניי רצף של מודלים הכולל שלושה רכיבים. אחד הוא המודל הרפואי הקלאסי, הזוכה לניצחון מוחץ בימינו אנו, כאמור, עשור המוח, שחלף לא מזמן, השני הוא עין של גישה לא דיאגנוסטית, עזרה ע"י גורמים שאינם אנשי מקצוע, ובצד השני המודל הרדיקלי, אנשים שמתנגדים למודל הפסיכיאטרי, ביניהם תומס סאז, ר.ד. לאנג, פוקו, אנשים אשר בשנות השישים החלו מבקרים את המוסד הפסיכיאטרי.
לפני שנים הגיעו אליי שתי תגובות של תלמידות, ברוח הדברים בהם דנו בקורס. תגובה אחת תמכה במחלקה לפסיכולוגיה, על האפשרות הניתנת לדון בדברים בקורס הזה, בצורה בה הם נידונים. ג'וזף סנדלר, היה מי שהקים את מרכז פרויד. בשנה מסוימת הוא היה מעבר לקיר, נושא את דבריו בכיתה הסמוכה, אפרופו, כיצד המחלקה נושאת בתוכה מומנטים שונים. התגובה השנייה החריפה ביותר, הייתה מצד תלמידה שטענה כי אני מוציא דיבתה של המערכת, ומסית ומדיח תלמידים מדרך הישר. אני אין בכוונתי כמובן לעשות זאת, ולא זה הכיוון. הדבר שהכה אותי בתדהמה יותר מכל היה ההשוואה שלה אותי עם מכחישי השואה. מעט קיצוני. רבים בקרב אנשי בריאות הנפש רואים הכחשה של מחלה כמחלה של ממש. אני פחות או יותר סיימתי את דבריי, לא סיימתי, אך אין בידי ברירה אלא לסיים את השיעור.
שאלות מהקהל: תשובה #1: לדעתי במחלקה זו מתנהלות שתי מחלקות, המחקרית, והיא עתה תופסת תאוצה, מאז הקמתה למעשה, אך בעבר לא היה מסלול קליני, התמחות שכזו, וזו המגמה השנייה שקיימת בתוך המחלקה הזו. בארה"ב ניסו להתמודד עם הכפילות הזו, במאמר משנות ה-60 אבחנו שתי גישות, אחת מחקרית, ואחת קלינית. כלומר, החלוקה קיימת מזה דורות. לכן, כבר מאז, ועד היום, ישנם בארה"ב בתי ספר מקצועיים, בם מכשירים אנשים לעסוק במלאכה ממש, בנפרד מהמקצועות המחקריים.
תשובה #2: עמיתיי וחבריי, אין להם עניין בעיסוקיי שלי, ולא חושב שהם היו משתמשים בביקורת המודל הקליני שאני מעלה. השאלה לגבי המדעיזם לעומת הקלינאיזם, היא סבוכה, אך אין ספק כי חלק מהמדעיסטים, יכולים להשתמש בחלק מהטיעונים שהעליתי כאן כתחמושת. קטונתי מלהשתמש באותו איזמל גם לגבי המדע, מפני שזהו תחום המציג עצמו לפחות, כחף מכל מערכת ערכים, ופוליטיקה.
בארה"ב כל הנושאים הטיפוליים כפופים ל-Managed Care, למטפל יש מספר פגישות לנסות לטפל בבעיה, והוא חייב לספק הסבר לאופן העבודה, אורכה, ויעילותה. אתם מוזמנים להעלות על הכתב את דעותיכם ועמדותיכם, וכן, השאלות שעולות בכם בשאלת החובה הנוספת אותה ביקשתי מכם לכתוב.
