מדינה טיפולית: המדינה אחראית לבריאות הכללית של אזרחיה, בהקשר הפסיכולוגי הי אחראית על בריאות הנפש של כל אחד ואחת מאזרחי המדינה.
השיח הפסיכולוגי סביב ההתנתקות קשור מאוד במדינה הטיפולית, ובעולם הפסיכולוגי. מצבי לחץ ודחק פוגעים בבריאותינו, ומהווים מקור לפתולוגיה ופסיכופתולוגיה. אבל לא כל מצב סטרס מביא לפסיכופתולוגיה, ולרוב מדובר בלחץ כרוני, מתמשך.
תיאוריית המיאזמה של בלום- השליחות החברתית המוטלת על חברי בראות הנפש הפועלים בקהילה לעקור מהשורש את התחלואה הנפשית מהחברה והאוכלוסייה. אבל, קשה לחשוב על האופן בו באמת יש לעקור את מחלת הנפש- להוקיע אנשים מסוימים מהחברה? להוציא את המחלה מתוכם? האם זה בכלל אפשרי?
שני מאמרים המתייחסים להתנתקות מנקודות מבט שונות
מאמר 1- נכתב על ידי שני פסיכולוגים- אחת פוליטי והשני קהילתי, שמדבריהם ברור שהם בעד ההתנתקות ומאמינים שיש להכיל אותה, אך עוסקים בדרכים בהם יש לנקוט על מנת להקל את התגובה, להמתיק את הגלולה ולבלום את המכה. המאמר פורסם ב"הארץ". הם טוענים שהפינוי של המתיישבים בשטחים עלול להביא להתפתחות תחלואה נפשית. הם מציעים למדינה לגייס מומחים מתחום בריאות הנפש שיעזרו למדינה לדאוג לאותם האנשים. לטענת על המדינה להפיק לקחים מפינויים קודמים, דוגמת ימית, על מנת למזער את הנזקים מהפינוי הקרב. משום שכל אדם שמפונה מביתו יגיב בצורה חריפה וקיצונית, כך גם יש להתייחס למי שמפונה במהלך פוליטי. הם מייעצים לממשלה לנהוג בצורה שמטרתה להקדים תרופה למכה, ולעשות שימוש במומחים מתחום בריאות הנפש. הם מציעים לגייס לשירות המהלך הזה אנשים משורות המקצוע על מנת להכין את התושבים.
דרכים שמטרתן הכנת אוכלוסיית המפונים לקראת מהלך ההתנתקות:
הדרכה משתתפת- להסביר לאנשים כיצד להתמודד מול לחץ או משבר עתידי. כלומר, צופים מראש התרחשות שמכילה ומפיקה לחצים.
תצפית ממשגת– אנשי מקצוע נותנים לנצפים נקודת מבט שונה, דרכי התמודדות והמשגה של התהליכים שעוברים עליהם.
חיסון אמוציונאלי– אמצעים שנועדו לחשל בני אדם מבחינה רגשית, נוכח אסון שקרב ומגיע, או מצב לחץ שעומד להתחרש ויש להתחסן בפניו.
מאמר 2– כשפרץ תהליך אוסלו ועורר אימה ופחד אצל אנשים שמתגוררים בהתנחלויות התקיים יום עיון של הפסיכולוגים החינוכיים, מטעם משרד החינוך והתרבות. מהפרוטוקול עלו רגשות עזים כנגד מהלכי התנתקות. הטענה המרכזית במאמר זה הייתה שהתושבים עומדים בפני "שואה רגשית". ההתנתקות תקים פס ייצור של תופעות פסיכיאטריות. בניגוד לצוות הקודם, בן משה כותב המאמר, טוען שהמהלך הוא פוגעני, בלתי נחוץ ויביא ל"שואה" ברמת הבריאות הנפשית ושיש לבלום את המהלך. אנשים באותם הימים לא האמינו שהמהלך יקרה, כלומר האמינו שאריאל שרון לא יבצע את המהלך הזה. באותם ימים טוען כותב המאמר שיש לעשות כל שביכולתנו למנוע את הפינוי. הוא נשען במאמרו על טיעונים פורמליסטים. בהתבססות על תקנון הפסיכולוגים הוא טוען שאסור להניח למהלך להתקיים משום שיביא לפגיעה נפשית של התושבים. גם בן משה אומר שגם אם המהלך יצא לדרך חשוב מאוד לחזק את האנשים המפונים, לעזור להם להתמודד עם ה"שואה" שתבוא עליהם.
בשני המאמרים הכותבים חופשים את העמדה הפוליטית כבר בראשית המאמר, ורק אחר כך מגיעה הדעה המקצועית, פסיכולוגית. הטענה של המרצה היא שהמטרה היא גם להעביר דעה פוליטית, ויש בכך חשיבות שאיננה קשורה רק לדעה המקצועית אלא הפוליטית. כלומר, לכותבים אג'נדה פוליטית שאיננה נופלת מזו המקצועית.
אנשי בריאות הנפש הזהירו לא רק מהטראומה של מפוני ההתנתקות, אלא גם מהדורות הבאים. הפצע של הפינוי מעוטף עזה תביא להעברה בין דורית של הטראומה. "הריק הטראומטי" יעבור הלאה מדור לדור כסיפור זוועה שמלווה את אותה אוכלוסייה. מנהל שירות פסיכולוגי, תושב גוש קטיף, טוען שעוד לפני יציאת המהלך לדרך כ-25% מתושבי הגוש זקוקים לטיפול פסיכולוגי, ואם זה יתבצע "המשבר בבריאות הנפש יהיה קשה מאוד, משום שכמעט כל התושבים (8,000) יזדקקו לטיפול". הוא מתמחר את המהלך בכ-130 מליון שקלים, כלומר הוצאה בלתי מבוטלת.
מהצד השני של מהלך ההתנתקות נמצאים החיילים. היה חשש שחיילים רגישים "ידביקו" את חבריהם החיילים בטראומה, בחרדה ובלחץ שהסיטואציה מעלה. היו מפקדים שעצרו את הפסיכולוגים וטענו שאין מקום לתחום הפסיכולוגי בצבא, "לא להעיר שדים רדומים"- כלומר אין מקום לסדנאות ולהתערבות מקצועית שתעלה את מה שנמצא עמוק ואין טעם שיעלה.
ב-2007, פורסם מאמר תחת הכותרת "כמו מחלת נפש"- סופר שבני הנוער שפעלו כנגד מהלך ההתנתקות (חסימות דרכים, פגיעה וונדליסטית וכד') אותרו כשהיו צריכים להתגייס, והופנו לקב"ן. הם הופנו לקבלת ייעוץ נפשי ולרוב נטען שהם לא כשירים נפשית לשרת. הם הופנו לרוב לאנשי מקצוע אזרחיים, והיה עלהם להביא תעודת כשירות נפשית. הצבא כמובן התכחש כשעימתו אותו עם עובדות אלה, בטענה שאין קשר בין מקום מגורים או דעה פוליטית ובין הפנייה לקב"ן.
עוד ב-2008 העיתונות מלאה במאמרים שמדברים על פוסט טראומה בעקבות ההתנתקות. המדינה הבטיחה שתתקצב עוד פסיכולוגים, ותשקיע תקציבים בבריאות הנפש האזרחית. חיי היום-יום בשדרות ובעוטף עזה עמדו בשירות הממשלה משום שהכשירו את הקרקע לעופרת יצוקה בשנת 2008. הדעת הוסחה מהשאלות הפוליטיות והתמקדה בנושאים של בריאות נפשית. על ידי הגברה של מודעות האוכלוסייה לסכנות הנפשיות העורבות לה, השיגה הממשלה מטרות מסוימות ב"סימום מודעותן של התושבים". הקולות הללו נבלעו בהמולה התקשורתית סביב בריאות הנפש. אנשי בריאות הנפש הכריזו לאחר יציאת המבצע שמדובר במהלך תרפויטי לכל מי שסבל מהפרעות נפשיות כתוצאה מהקסאמים.
בכל העיסוק בחיילים ובתושבי גוש קטיף, יש גם התייחסות לתושבי רצועת עזה. אבל, יש בעייתיות בכל תחום הפסיכולוגיה והמפגש שלה עם הפוליטיקה. משום שלא מקובל וראוי שפסיכולוגים יעברו משתנים פוליטיים ודעות אישיות בשיח המקצועי, יש בעייתיות בהתייחסות לאוכלוסיות מסוימות.
