האם יש הבדלים בין הורים ורגשיות ההורים, מה משפיע על זה?

מחקרים על ילדים שאומצו בגילאים יותר מאוחרים הראו בעייתיות מתודולוגית, הם היו צריכים מצב אחר ממצב הזר. תצפיות על אינטרקציות בין הורה לילד, לפעמים מבחנים השלכתיים – משחק עם בובת כשהוא מפתח תסריטים כמו המצב הזר. יש תוקף לא רע לדברים האלה – אפשר לזהות דפוסים שדומים להתקשרות הבטוחה, אפשר גם לראיין את הילד. צריך לקחת גם בחשבון שלמרות שיש חפיפה לא ראה עם מצב הזר השיטות עדיין אחרות.

ראשטן ואחרים מצאו במחקר אורך שילדים שאומצאו בגילאי 5-9 (בעלי היסטוריה לא אפטימלית: התעללות מינית, הזנחה, אי יכלת של המשפחה הגרעינית לדאוג לילד, טראומה וכו') לרוב המאומצים בצורה טבעית מראים קשר חיובי עם לפחות אחד מכל ההורים המאמצים.

הרבה פעמים המשבר עם הורה מאמץ מגיע בגיל מאוחר יותר. המחקרים האלה ביחד אומרים שאין תקופה קריטית. יחד עם זאת יש לא מעט עדויות לכך שהגילאים הראשונים (3 שנים +/-) אולי כן מהווים "תקופה רגישה".

זה אומר שילד שלא חווה אפשרות להתקשר בשלוש השנים הראשונות, הרבה פעמים זה משאיר עקבות, גם אם הוא כן מתקשר לדמות אחכ יכול להיות שההתקשרות הזאת תהיה ליותר הכיוון הלא בטוח, יכול להיות שזה ישאיר אותו יותר פגיע לעזיבות ונטישות, גם בקשר עם אנשים אחרים.

תנאים קיצוניים של חסך בקשר נותנים יותר אותות מאשר קשיים דומים יותר בגיל יותר מאוחר.

כדי שיהיה תהליך של התקשרות וכדי שהיה בוודאי התקשרות בטוחה צריך נוכחות סדירה של דמות מטפלת. אבל הנוכחות בלבד אינה מספיקה. אינסוורט' כתבה מחקרה מאוד חשוב שבו הם ערכו תצפיות פעם בחודש בבתים של תינוקות החל מגיל חודש ועד גיל שנה + (בשנות ה-70). הם בילו כמה שעות ורשמו את מה שהם ראו כאשר היו כמה התנהגויות מסוימות שסימנו אותם ככאלה שרושמים. יצאו מזה כל מיני ממצאים. הם הסתכלו במהלך 3 החודשים הראשונים כמה מהר האם הגיבה לבכי של התינוק. הם ראו שניתן היה לזהות 2 קבוצות ברורת: אמהות שניגשו מיד ואמהות שחיכו קצת. הם הבחינו בניהם רק במהירות התגובה. אח"כ הם עברו לראות האם יש הבדלים בין התינוקות של האמהות בשתי הקבוצות, הדבר הראשון שהם הסתכלו עליו היה הבכי. במהלך שלושת החודשים האלה האם היה הבדל במספר הפעמים שתינוק בכה? התינוקות של האמהות שבאו מיד בכו יותר. הגישה ההתנהגותית תנבא בדיוק את זה – במהלך שלושת החודשים הראשונים תינוקות בוכים כי האם מיד ניגשת והקבוצה השנייה לומדת שלא תמיד יבוא בבכי.

המחקר הזה היה נורא חשוב כי זה אינטואיטיבי והסתדר עם הגישה ההתנהגותית שהיה מאוד חזק בשנות ה-70.

בהינתן שמצאו את ההפך, למה?

למה בשלושת החודשים הראשונים בוכים? באופן כללי משהו מציק לו, בכי הוא לא אמצעי, זה ביטוי של מצוקה. התפקיד של ההורה זה לנסות לעזור לו עם המצוקה. אמא שניגשת מיד שתינוק רך בוכה מגלה הורות רגישה – הורות שקשובה, רגישה, מנסה להבין את צרכי הילד (לא רק התינוק) ומכוונת לנסות לטפח את הנינוחות של הילד. זאת הגדרה שחוצה גילאים. כמובן שהצרכים והיכולות של הילד משתנים עם הגיל, חלק מההורות הרגישה זה להתאים את היחס למצב ההתפתחותי של הילד. מכאן שהתייחסות לבכי של תינוק שמתעורר בלילה ומתחיל קצת לבכות, הוא בן שנה. האם בהכרח ההורות הרגישה היא זאת שניגשת? לאו דווקא, יכול להיות שמה שהילד זקוק לו זה קצת יותר לפתח אפשרות של הרגעה עצמית, ויסות עצמי. לכן מה שמתאים יותר עם ילד כזה זה לחכות – אם הוא מצליח יש התפתחות, אם הוא לא מצליח ניגשים אליו.

מכאן הם מצאו שהייתה המשכיות בטיפול האמהי. כלומר, האמהות שניגשו מיד בחודשים הראשונים גילו אמהות יותר רגישה גם בהמשך, יחסית לאמהות שהיו פחות רגישות בחודשים הראשונים.

בגיל שנה אנשי ההתפתחות מצאו שיעור גבוה יותר של התפתחות בטוחה בקרב האמהות שניגשות מיד בתקופה הראשונה. כלומר, היה יותר סיכוי ליצור התקשרות בטוחה לאם יותר רגישה.

למימד הרגישות הזה קראו פעם אמהי היום הורי, הוא מאוד משמעותים וחשוב להורות טובים.

יחד עם זה חייבים מעט לסייג, מחקרים בחנו את הקשר בין הרגישות האמהית לבין איכות ההתקשרות בגילאים שונים. מאגר מופלא של נתונים על התפתחות מוקדמת זה מאגר של פרויטקט של NICD (הרבה מהמפרסומים של המחקר הם ללא מחבר). הם התחילו לעקוב אחרי ולדים כדי לבחון כל מיני התפתחויות שלהם, מתוכם התקשרות. אחד הנושאים שהם התייחסו אליו זה מה היא עוצמת הקשר בין רגישות אמהית לבין איכות ההתקשרות? הקשר הוא נמוך, כלומר, יש קשר מובהק – 0.22-0.30. הוא נמוך יותר ממה שגישת ההתקשרות הייתה מצפה.

הוא יותר גבוה כשבודקים את שני הדברים האלה באותו זמן. הוא יותר נמוך כאשר למשל: בודקים למשל רגישות אמהית בגיל שנה ואיכות ההתקשרות בגיל 5 לפי מדדים שונים. ההתנהגות ההורית היא זאת שמשתנה פה. כלומר, יכול להיות מצב שאם מאוד רגישה לתינוקות ופחות קולטת את הצרכים של ילד בן שנתיים וחצי בהתפרצויות הזעם שלו. יכול להיות שקורים דברים במשפחה שמקשים על ההורות. הנסיבות ותנאי החיים משתנים. כלומר, יכול להיות שאותו ילד בן 5 עכשיו חי עם אם פחות רגישה עם אם שהייתה פעם רגישה.

האם שינויים בהורות יכולים להשפיע על ההתקשרות? לפי גישת ההתקשרות לא משום שאיכות ההתקשרות נקבעת בתקופה הקריטית או שלא ואז הדבר הזה לא אמור להשתנות. מחקרי אורך מראים שזה יכול להשתנות, כלומר סגנון ההתקשרות לא נשאר קבוע בכל מקרה. בדר"כ יותר מ-50% מהמקרים נשארים קבוע,, אבל באחוז לא מבוטל זה משתנה, זה יכול להשתנות גם לחיוב (יש יותר שינויים לכיוון החיובי).

מכאן אנו מאתגרים הנחה מאוד בסיסית של גישת ההתקשרות – טיב הקשר בין הורה לילד לא נקבע בשנה הראשונה, הדבר ממשיך להתפתח גם לטוב וגם לרע.

לשבוע הבא:

מה אנו לומדים על השינויים בהתפתחות מהמאמר על קיבוצים?

האם יש הבדלים בין הורים ורגשיות ההורים, מה משפיע על זה? לחושב על גורמים רבים שיכולים להשפיע על הרגישות ההורית?