יש ילדים שנולדים עם קטרקט על עין אחת, הם רואים רק דרך עין אחת זה משפיע על תפיסת מרחק ועומק. קטרקט ניתן לתקן. לפעמיים תיקנו את זה בשבעועת ראשונים לפעמיים בגיל 5-6 חודשיים. כאשר מסירים את הקאטראקט אד גיל 3-4 שבועות הראיות פחות או יותר תקינה, כשמסירים אותו בגיל 5-6 חודשים נשארים ליקויים בראייה. הפרשנות היא שכל התנסות משנה את המוח, ואם במשך כמה חודשים המוח מתרגל לראות רק בעין אחת זה לא מספיק כדי לסלול את המסלוללים הנירולוגים של אדם עם ראייה תקינה.
שמיעה
מערכת השמיעה מופלאה על ההתחלה. אומנם החדות קצת משתפרת, אבל תינוקות וולדים מגלים הבחנה מופלאה לצלילי השפה האנושית. הצלילים האלה מאוד קרובים, וולדים מבחינים בין הפונמות של כל השפות. למשל באנגלית אין ח' חסר. תינוקות מעדיפים דיבור על פני כמעט כל גירוי שמעתי אחר. תינוקות מעדיפים דיבור מותאם לתינוקות. טון עולה ויורד, הרבה יותר מודגש וזה כנראה שלא במקרה. ותינוקות אוהבים את זה. היכולות האלה רומזות לנו שיכול להיות שציוד הוולד כולל איזשהי נטיה מוקדמת להתייחס לשפה. הם גם מעדיפים דיבור על פני צלילים סתם.
רגשות
האם חלק מציוד הוולד כולל רגשות בסיסיים?
תינוקות רכים מביעים רגשות שונים. (ניתן לראות לפי התמונות שמהתחלה תינוקות מראים רגשות שונים.) אנו יכולים בכל זאת לבסס קשר סיבתי – לראות איך התינוק נראה במצבים שונים.
עם איזה רגשות באים לעולם? ישנה דיי הסכמה בסקירה של הספרות בתחום שבמהלך 6 השבועות הראשונים תינוקות מביעים וחווים: עניין, כעס, הנאה (רגש חיובי), כאב וגועל. רק בין חודש וחצי ל-4 וחצי חודשים מתפתח מצב כללי של "מבסוט", הפחד קצת יותר מאוחר. עד 4 וחצי רואים פחד, עצב והפתעה. חלק מציוד הוולד זה היכולת להרגיש ולהביע רגשות, הם נהיים יותר מאובחנים ומורבים עם השנים כמו: קנאה, אשמה ובושה שמתפתחים לרוב במהלך השנה השנייה.
סיכום: מעבר ליכולות התפיסתיות למיניהם ישנם עדויות לנטיות כלליות. נטייה לפעילות ולגילוי – הסריקה האקטיבית של הסביבה. נטייה בסיסית לשפה, נטייה בסיסת ללמידה (אולי) ונטייה בסיסית לקשר ואינטרקציה חברתית (אפשר לקשר את זה לרגישות לשפה המדוברת ולהעדפה שתינוקות מראים בגיל מאוד מוקדם לגירויים אנושים על פני כאלו מעניינים אבל לא אנושיים.
האם כל הממצאים האלה הם מכת מוות לגישות של לוח ריק כל הגישה ההתנהגותית? גישת הלמידה? לא משום שלמידה יכולה להיות נטייה. בנוסף, יכול להיות שעל בסיס הציוד הזה מה שמתפתח אחרי הלידה מתפתח בעיקר דרך מנגנוני למידה בדיוק כפי שהביהביוריסטים אומרים.
גישות הלמידה
ווטסון שהיה אחד מאבות התפיסה ההתנהגותית אמר " תנו לי שני ילדים שלי שאוכל לקחת לגדל בעצמי ואוכל לקחת אחד מהם ולגדל אותו לכל דבר שאבחר, ללא כל קשר לכישורים, נטיות או למוצא אבותיו". הצהרה חד משמעית לתפיסה שלפחות אחרי הלידה כל מה שניהיה מהילד זה אחר ורק מהלמידה: התניה קלאסית והתניה אופרנטית. התנייה קלאסית היא מוגבלת משום שאפשר ללמוד בעיקר התנהגויות מצומצמות: אוטומטיות, חצי אוטמטיות.
ווטסון עשה את הניסוי בתגובה לסיפור מקרה של פרויד, הוא הציג את המקרה תחת השם "הנס הקטן" הגיע לפרויד אב לייעוץ לגבי הילד שלו שהיה 4-5. הנס פיתח פוביה – פחד מכלל ומשתק לסוסים. כל דבר שהיה או הזכיר סוס הכניס אותו לחרדות, עד כדי כך שהוא לא רצה לצאת מהבית. פרויד כותב הרבה עמודים שמקשרים את הפוביה להתפתחות האדיפלית של הנס בצורה מפורטת. הסימפטומים של הנס הופיעו לראשונה כאשר הוא טייל בעיר עם אומנת והיה אירוע שבו הסוס הפסיק לסחוב את העגלה והעגלון הכה אותו עם שוט עד מוות.
ווטסטון אמר שזה שטויות, הילד נכח בטראומה, זה גרם לו להיבהל וכל מה שראינו אחכ היה הכללה של הטראומה. הוא אמר שהוא יכול גם לעשות את זה, הוא לקחת תינוק מבית יתומים ורצה לפתח לו פוביה.
בתור אדם אתי הוא היה צריך להכחיד את הפוביה, התניית נגד, ללמד אותו לא לפחד. איך עושים את זה? הביטואציה, להראות לו את העכבר מרחוק, לחכות עד שהוא לא מפחד מרחוק ולאט להקריב. לאט לאט התגובה של הפחד מפסיקה להתעורר למראה העכבר. ווטסון לא עשה את זה. לא הצליחו לראות מה קרה לאלברט הקטן.
אף אחד לא מתווכח על כך שניתן ללמוד מהתנייה קלאסית, אבל היא מוגבלת משום שהיא רלוונטית לטווח קטן של תגובות. לרוב הדברים שאנו לומדים בחיים ההתנהגותנים מציינים שרוב הדברים שאנו לומדים הם התנייה קלאסית. ההתנייה הקלאסית עובדת על קשר בין התנהגות לבין תוצאה כאשר ההנחה היא שהתנהגות שזוכה לחיזוק חיובי תלמד.
