השערת הדופמין
השערה זו הועלתה כבר בשנות ה-60 וייחסה סכיזופרניה לעודף דופמין במערכת העצבים. ההשערה נסמכה על מחקר וממצאים קליניים שונים:
- שימוש בכדורי מרץ (אמפטמיניים) המעלים את רמת הדופמין – מייצר סימפטומים פסיכוטיים.
- בשנות ה-50, חומר בשם כלורפרומזין – נמצא מדכא סימפטומים חיוביים של סכיזופרניה, וחוסם רצפטורים של דופמין.
- טיפול בחולי פרקינסון (שחסר להם דופמין) בתרופהL-DOPA שמעלה את רמת הדופמין – גרם להופעת סימפטומים פסיכוטיים.
- עם זאת – בקרב חולים סכיזופרנים שנפטרו – לא נמצאו רמות גבוהות יותר של דופמין.
- נראה כי בקרב סכיזופרנים ישנה רגישות יתר לדופמין כתוצאה מריבוי רצפטורים מסוג מסוים (D2). מחקרים עם בעלי חיים מראים כי חוסר חמצן בלידהקשור ברגישות יתר לדופמין בהמשך החיים.
השערת הגלוטמט
- הסםPCP שגורם לסימפטומים פסיכוטיים חוסם רצפטורים של גלוטמט. סכיזופרנים המשתמשים בסם – סובלים מהחמרה של הסימפטומים. כלומר, חסימת רצפטורים של גלוטמט עשויה לגרום לסכיזופרניה. אנחנו צריכים רמות נורמאליות של גלוטמט בגוף, ללא חסימה, עבור תפקוד תקין.
- בקרב סכיזופרנים מוצאים רמה נמוכה של גלוטמט
- קשר בין דופמין וגלוטמטאחת הפעילויות של רצפטורים של דופמין היא חסימה של שחרור גלוטמט. כאשר המערכת הדופמינרגית פעילה (עודף דופמין) נוצר דיכוי וחוסר של גלוטמט ומופיעים סימפטומים פסיכוטיים.
שימוש בחשיש
10 אחוזים מהמשתמשים בחשיש עד גיל 15 פיתחו סכיזופרניה בגיל 26 לעומת 3% בקרב מתבגרים שלא השתמשו.
- בעיה מתודולוגית – האם השימוש בחשיש אכן גרם לסכיזופרניה, או שמי שנמצא בסיכון לסכיזופרניהנוטה יותר להשתמש בחשיש? בעיית הביצה והתרנגולת.
- כאשר "מנקים" מקבוצת המשתמשים את המתבגרים אשר החלו לפתח התנהגויות מוזרות בילדות (אולי קדם-סכיזופרניה) – עדיין נמצא קשר בין שימוש בחשיש לבין התפרצות המחלה. לכן ברור כי קיים קשר אך לא נסיבתי, לא ברור מה גורם למה.
- נמצא שנושאי גן מסוים בכרומוזום 22 – נמצאים בסיכון גבוה לחלות בסכיזופרניה כתוצאה משימוש בחשיש. הגן קשור לפירוק של דופמין.
- חשיש – מגביר ייצור של דופמין ומחמיר סימפטומים פסיכוטיים בקרב סכיזופרניים.
- עם זאת, עדיין, למרות הממצאים –רוב המשתמשים בחשיש לא יפתחו סכיזופרניה.
הטיפול בסכיזופרניה
לפני שנות ה-50 הפרוגנוזה הייתה גרועה – אנשים אושפזו לכל חייהם והורחקו מהקהילה.
שנות ה-50 – הופעת התרופות האנטי פסיכוטיות הראשונות, שפעלו בעיקר על סימפטומים החיוביים. התרופות עוררו תקווה רבה שניתן יהיה להתגבר על המחלה באופן מוחלט.
כיום ידוע שכ-40% מהחולים עוברים תהליך שיקומי ומסוגלים לתפקד בקהילה בעזרת תרופות והמשך טיפול. חלקם לא חוזרים לרמת התפקוד הקודמת. כ- 12% נזקקים לאשפוזים חוזרים ונשנים.
חולים רבים – ממשיכים לסבול מהסימפטומים השליליים.
ככל שמתחילים טיפול תרופתי מוקדם יותר – כך סכויי השיקום גבוהים יותר.
טיפול תרופתי
- דור ראשון של תרופות–התבסס על חסימת רצפטורים של דופמין. התרופות פעלו בעיקר על הסימפטומים החיוביים אך יצרו תופעות לוואי קשות: עייפות, השמנה ותופעות מוטוריות הדומות למחלת הפרקינסון. בשימוש ממושך – תנועות פנים לא רצוניות (בעיקר בפה ובלשון) וכן תנועות ראש וצוואר.
- תרופות יעילות עבור הפחתת סימפטומים חיוביים אך אינן משפיעות כל כך על סימפטומים שליליים.
- דור שני של תרופות – בשנות ה-80 נוצרו תרופות חדשות, שאף הן פועלות על דופמיןויעילות מעט יותר(רספרידל, זיפרקסה).
- עם זאתגם לתרופות אלה תופעות לוואי רבות, בעיקר השפעה על תנועתיות, השמנה ובעיות מטבוליות.
טיפול אישי ומשפחתי
- לפני שנות ה-60 היה מקובל הטיפול הפסיכואנליטי הארוך, שהתמקד בפרשנות הסובייקטיבית של הסימפטומים ובניסיון ליצור תקשורת ברורה עם החולים. טיפול זה היה נהוג גם בבתי החולים.
- כיוםהטיפול הקוגניטיבי והקוגניטיבי-התנהגותי נמצא יעיל בשיפור הדיבור, התארגנות ומיומנויות חברתיות.
- טיפול משפחתי – התמקדות בחיזוק התמיכה למשפחה עצמה שגם חווה את הנזק של הסכיזופרניה, ומתן תמיכה משפחתית לחולה המשתקם.
הגישה השיקומית – גישת ההחלמה
- כיום רווחת גישה המחליפה את המודל הרפואי: במקום להתבונן על הפחתת סימפטומים כקריטריון לבריאות נפשית–מתבוננים ביכולתו של האדם המתמודד עם מחלת נפש לחיות חיים בעלי משמעות עבורו, תוך התקדמות לעבר מטרות אישיות שהוא מציב לעצמו. הדגש הוא על התמודדות ולא על "הבראה".הדגשת החשיבות של התהליך, במקום מתן תרופות שיטפלו בסימפטומים.
- גישת ההחלמה שמה דגש על השימוש במשאבים הפנימיים, על יכולת הבחירה האישית ועל מיומנויות נרכשות, לצורך הסרת המחסומים העומדים בפני השגת מטרות אישיות של האדם המתמודד עם הפרעה נפשית.
