כמה שנים מאוחר יותר, עדיין בהקשר של האינתיפאדה הראשונה. ב-1992 פורסם מאמר בתגובה לספר "המלחמה השביעית" מ-1990, שעסק בהשפעותיה של האינתיפאדה. הכתבת ראיינה שורה של מטפלים אזרחיים שטיפלו בחיילים. היא מצטטת אותם באומרה כי קורבנות רבים נחבלו בנפשם, גם לאחר שובם מהצבא. איש צבא לשעבר דיבר גם על צפי לקשיים נפשיים קשים בתקופה העומדת לבוא של התמודדות עם הפעלת כוח נגד מתפרעים מכיוון זה או אחר, ואף מזהיר ממלחמת אחים. הוא טוען כי לממד"א תפקיד חשוב בשליטה על תהליכים אלו. עוד אמירה הנקשרת לאירועים, ב-1995 היה צורך להאריך כהונתו של מפקד ממד"א, אך הוא למעשה הודח. נטען כי הוא הדליף ממצאים לסקר האומר כי חלה ירידה במוטיבציה של חיילים, הרבה בזכות החיכוך עם האוכלוסייה הפלשתינאית.
נשמעה קריאה להקים ארגון של פסיכולוגים בעלי השקפת עולם ימנית. כמובן שהסכנה בכך שיהיו ארגוני פסיכולוגיים לכל צבע ודעה מסכנת את המקצוע. המובילים במקצוע בארצנו מנסים למנוע את זה כיוון שזה יפורר את המונוליתיות של המקצוע. בכל הדיון הזה לא נשמע קולם של החיילים. הם שמרו על שתיקה, כי אז עוד הייתה אידיאולוגיה.
מלחמת המפרץ. שנים 1990-91. אפשר להגיד בקלות כי מידת הבולטות של מקצועות בריאות הנפש הייתה חסרת תקדים, וכן השיח בתקשורת. במובן מסוים אפשר לקרוא לסוג הלוחמה, לוחמה פסיכולוגית. ברור כי אין זה מדויק, אך אין ספק כי זו הייתה שעתו של העורף. האוכלוסייה כולה הייתה לכודה בצבת הפאניקה, כאשר האיום הכימי צף מעל ראשה. המעניין הוא, לגבי המושג שהזכרנו "המדינה הטיפולית", כאשר אנשי מקצוע מייחסים לאוכלוסייה שלמה סכנות או סינדרומים, נוצרת מה שאני קורא לו "פסיכו-קרטיה". נפתח במחקר של עקיבא כהן ולצידו אלי ויצטום, הם יצאו בדו"ח שנביא מתוכו כמה אמירות. הם עקבו אחר מסרים של אנשי בריאות נפש, ביניהם גם עוסקים וגם יועצים למיניהם. הם סקרו 18 ימים שהחלו תקופה קצרה לפני פרוץ המלחמה עצמה. הייתה זו תקופה המתנה מאוגוסט 90' ועד ינואר 91', לאחר פלישת סדאם לכווית. הם גילו שגם לפני התפרצות המלחמה באזורנו, השיח של בריאות הנפש בלט בתקשורת. ראיונות רבים של אנשי מקצוע בתקשורת הכתובה ובטלוויזיה, התייעצות עם מומחים בטלפון בשידור חי וכו'. 635 פריטים כאלו העוסקים בבריאות הנפש, בממוצע כחמישה פריטים לכל אמצעי תקשורת שנבדק, קווי תמיכה ומרכזי טיפול הפתוחים 24 שעות ביממה וכיוצא באלה. העצות שנתנו הקיפו כמעט כל היבט של חיי היום יום. אחד החידושים היה ה"מרגיעון", חוברת קטנה מלאה בהדרכה פסיכולוגית, זיהוי תגובות לחץ והנחיה בעקבותיו. לדמיין חוויה מרגיעה, לזמזם שירים, למצוץ דבר מתיקה ועוד. החוקרים העלו אז את השאלה- מה קודם למה? בין המצב הביטחוני ובין ריבוי הערוצים לפנייה, יכול להיות שדווקא העיסוק במצבי הלחץ העלו את תפוצתם, ולא ההיפך, שמתוך הצורך הרב נוצרה גם ההיענות.
סדאם חוסיין הודיע שהוא הולך להבעיר את ישראל באש. והנה באותה תקופה מתראיין בתקשורת מנהל של תחנת בריאות הנפש ידועה בארץ. קצת מהעיתונות על פעלתנותה של בריאות הנפש באותם ימים: "על כל נפגע קופצים 5 פסיכולוגים, אסטרולוג וסקסולוג". הפסיכולוגים מנהלים לנו את החיים. "פסיכולוגים עלייך ישראל" וכו'…
אחד מאנשי הפסיכולוגיה יצא בביקורת פנימית ואמר כי יותר מדיי פסיכולוגים ענו על יותר מדיי שאלות שלא נשאלו. ההדבקה האבנורמלית לכל מי שהיה בהכחשה, כל מי שלא היה בפאניקה. הפסיכולוגים נתקפו בהיפר אקטיביות ודבר זה בא לידי ביטוי גם בדעת הקהל והיה חשש ליצירת גלים של חולי נפש.
נזכיר פרופ' מאונ' ת"א שכינה את מלחמת המפרץ "מלחמת יום הכיפורים של העורף". מובן שהיה מחדל ב-73', אך המחדל עליו הוא מצביע הפעם הוא הקונספציה שלא יאונה לנו כל רע במובן הנפשי. מוסיף החבר ואומר כי זוהי המלחמה הראשונה בה הזמינו פסיכותרפיה לעם שלם. זוהי אמירה לא ייחודית לבעל מקצוע אז, מפני שכל העם באמת היה שרוי במתח. תרפיסט ניו-יורקי בשם קפלן טען כי פסיכותרפיה הפכה להיות מצרך פופולארי, נגיש לאוכלוסייה כולה, ומבוקש ללא גבול באוכלוסייה הרחבה.
נציג את סיפורו של אחד, המציג את היומרות של אנשי המקצוע. ביקורת משלפה כלפי השלטון, שתפקידו היה להכיל את החרדות של העם ולהשקיטן, ולא היה בנמצא כזה. אנשי המקצוע קיבלו את תפקיד המרגיעים הלאומיים מפני שהממשלה לא ידעה להתמודד עם החרדה הזו, טוען הוא. כהן את ויצטום טוענים כי נוצר חלל לתוכו נכנסו אנשי המקצוע, והכעס על חוסר הטיפול מצד הממשלה הושלך כלפיהם דווקא. כלומר, דווקא בגלל ניסיונם לעזור, הם חטפו קיתונות של ביקורת. בכך נסיים את הסקירה של מלחמת המפרץ.
הפסקה מתודית: עד כה השחלתי כמה אירועים במחרוזת אותה אנו מנתחים. מתוך ניסיון העבר, יש חזרתיות מסוימת. היום נדבר על תהליך השלום למשל, והנושאים חוזרים על עצמם. יחד עם זאת, הסיטואציות שונות מבחינת הקונסטלציה הפוליטית, ותפקודם של אנשי המקצוע בזירה הפוליטית, שם למעשה מתרחש העניין עצמו. המגרש הציבורי משתנה מאוד ממקרה למקרה. בנוסף, יש לי הרגשה שאתם כאנשי פסיכולוגיה, נחשפים לסיטואציות מורכבות בהרבה, בעוד אלה שאני מעלה הן יום יומיות. כל הדברים אותם אני משמיע הן בגדר עדות לכך שפסיכולוגיה יכולה להיות משולבת בחיי השגרה. זו המוכרת לכם ספונה במגדלי שן לרוב, ויש לתת דעת על הקשר בין שני העולמות הללו.
