אוסלו. לרבים זוהי פרשה נשכחת, שק חבטות. לא נתעסק בפן הפוליטי-היסטורי, כמובן. תהליך השלום היה או עודנו כרוך גם הוא בנזק נפשי, מושג שעובר כחוט השני במצבים אותם אני מציג. נדבר על השלכות האקט של חתימת ההסכם. הפאניקה שאחזה באנשים, טיבה היה הפחד מפני העקירה הקרבה מבתיהם. זהו פחד של ממש. הפרדיגמה עליה אני מתבסס היא של הבניה חברתית. הנה יגיע הרגע בו תינתן ההוראה ואנשים יפונו מבתיהם.
גיבור הדרמה כאן הוא יצחק רבין, הוא במרכז הזרקורים של תשומת הלב הציבורית. בדצמבר 93' מתפרסת כתבה ב"הארץ" של פסיכולוג בכיר באוני' ת"א, פרופ' נוח מילגרום, בה הוא מציג עצמו כאזרח החרד לגורלה של המדינה. לשם הגילוי הנאות, בראשית דבריו מצהיר כי עמדותיו הפוליטיות ותפקידו המקצועי הם המנחים אותו. הוא היה שותף לפינוי סיני בזמנו, למשל. הוא טוען כי מצב של לחץ ממושך הוא בעל פוטנציאל לשבש את בריאותו הנפשית של האדם. זוהי סכמה קבועה הידועה בעולם הפסיכולוגיה, והוא מדבר על רבין כמועמד לשיבוש שכזה, בעיקר בשל גילו המתקדם, מעבר ל-70. מילגרום משויך לצד הימני של המפה הפוליטית. הוא טוען כי ראש הממשלה אינו מסוגל להכריע באופן שקול בעניינים פוליטיים ומדיניים מורכבים. הוא טוען כי ייתכן שרבין עבר טראומה כשהיה מעורב בגירוש של רבים מבני דורו, למחנות הריכוז, ומשווה אותו ליחס אותו מקבלים הפלשתינאים. רבין השתתף בגירוש ערביי לוד. הוא מזכיר מנגנון הגנה של Doing ו-Undoing. כאילו רבין מנסה לתקן את העוול במעשה נגדי, הפוך. פעמים רבות לאורך ההיסטוריה מנהיגים הועמדו באור שכזה, מואשמים בבעיות פסיכולוגיות ופסיכופתולוגיות שונות.
הגברת נטע הכהן דור שב, פסיכולוגית קלינית בדימוס, אוני' בר-אילן. דור-שב זהו עברות של דרשוביץ, היא דודתו של העו"ד שהוריד של או ג'יי סימפסון מחבל התלייה. ברור לכן, העברות. היא יצאה במסע דיסקרדיטציה פסיכולוגית של יצחק רבין, בין היתר בסדרה של מאמרים, עד כדי רצח אופי של ממש, מונח שהוטבע בימי המלחמה הקרה והושרש בשיח הפוליטי מאז. נזכיר מאמר ממרץ 94'. פורסם בכתב העת "נתיב", לענייני חברה ומדינה, זהו אינו כתב עת מקצועי. היא קוראת לרבין "מנהיג עם ליקוי גורלי: פרופיל קליני". המושג הזה שגור כמובן, בעולם המקצועי הפסיכולוגי. חזות המאמר היא כשל מאמר מדעי קליני לכל דבר, ניתוח מקרה של ממש. "ברמה הגלויה לעין, דומה שרבין לעולם אינו נינוח, קשר העין איתו מזערי, אם הוא קיים בכלל, ושפת גופו.." היא מתארת את רבין כסכיזואידי, ברמה הקלינית. נוקשה, לא מדבר לעניין, בעל עכבות וחסמים, חווה הפסקת רצף החשיבה, ובעיות בבוחן המציאות. האחרון הינו אכן קו מנחה מרכזי לאבחון פסיכולוגי. היא טוענת שמוחו האנליטי מסנוור את הציבור לבעיותיו הקשות. אין לו יכולת סינתזה, לטענתה, או יכולת חיזוי, ולכן אין לסמוך עליו, הוא חווה מאניה ונרקיסיזם. היא מתארת אותו גם ביחסים הבין אישיים, בהם היה בעייתי מאוד מאז ומעולם, וחבריו כינוהו "אוטיסט".
היא נטפלת לסיפור בו בן גוריון יצא לחזית ומצא את רבין ישן. אוי ואבוי, זוהי עדות לנטייתו לנטוש את השטח, ומסירתו לידי אויב. גם חוסר התפקוד הרגעי שלו בזמן מלחמת ששת הימים היא דוגמא לבעיותיו הפסיכולוגיות, מוסיפה כי אין לו יחסי אובייקט, אין רגש אמיתי מלבד הכעס, וכמסקנה היא מתייגת אותו כאישיות סכיזואידית, גבולית (Borderline), ויש להעבירו מתפקידו לפני שהליקוי יקבע את גורל כולנו.
סוף נובמבר 95', לאחר הרצח. הסתדרות הפסיכולוגים יוצאת במנשר אל העיתונות, בתפוצה רחבה לשרים ובכירים. ועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים התכנסה וביקרה באופן חריף את מאמרה הנ"ל של הכהן דור-שב. היא טענה כי אין להוציא פרופיל פסיכולוגי ללא מפגש פנים אל פנים, והמעשה ראוי לגנאי. נדגיש, ראוי לגנאי. הם עצמם אינם מגנים זאת בעצמם. הגברת התגוננה דרך שירותיו של עקיבא נוף, עיתונאי שנחלץ להגנתה. הוא טען שללא הירצחו של רבין לא היה יוצא גינוי, והדרישה להענישה בסנקציות כאלה או אחרות היא ביטוי למקרתיזם. ועדת האתיקה בעניינה קבעה כי המקרה הוא גבולי. המעשה הוא מזעזע, אך יש להפריד בין זה ובין עונש של ממש, קבעה הועדה. היא טוענת כי קיימים מקרים בפרקטיקה בהם נבנה פרופיל פסיכולוגי ללא פגישת המטופל, כגון בתיקי ירושה, הנבחנים מחדש, או ניתוחים היסטוריים של מנהיגי עבר.
מתוך כתב העת "נקודה", העוסק באזורי השטחים אנו בשנת 95'. סטודנט חקר ומצא התבטאויות שונות: "כוח מילגרום", הצעה לפרופ' להקים כוח מחאה למשל. כחלק ממסע הדיסקרדיטציה של הממשל הקיים, עשו שימוש בביטויים שונים המצביעים על הסכנה הקרבה, מצביעים על "אזור שפיות לאומית", בשטחים, לעומת אנשי השמאל שמאבדים לאט את שפיותם.
העיתונות בשנים 93-95 מלאה בהתבטאויות של אנשי מקצוע העוסקים בסכנות הפינוי, וקריאה להיערכות הממשלה. הבעיה הופכת לפסיכולוגית. דן מרגלית קרא לעזרה פסיכולוגית פרטנית לכל איש בשטחים. הופיעו אמירות רבות בדבר האיום על שלומם הנפשי של המתיישבים. עוד דוגמאות, מוזס צבי, פסיכולוג קליני, ועוד אחד, טענו כי המדינה אחראית לבריאותם הנפשית של אזרחיה ולכן חייבת להקצות משאבים ולהעמיד אמצעים טיפוליים לרשותם של קבוצות המתיישבים העומדים להיעקר. הורוביץ שלמה שניהל מרכז לתגובות לחץ בשומרון היה תומכו. שנת 94' פסיכולוגים יכוונו של תלמידי תל אביב להתמודד על תהליך השלום. האופוריה והציפיות המופרזות הן הסכנות. יש להגיע למצב של איזון רגשי והתנהגותי. מאמר אחר: אריאל על ספת הפסיכולוג. מדובר על מגיפה המתפשטת, קודם רמת הגולן ועתה אריאל. אורה נמיר, שרת הרווחה דאז, אכן הציעה מענה פסיכולוגי לאנשי רמת הגולן.
