יגאל אמי עבר לאחר הרצח סדרה של אבחונים פסיכולוגים ופסיכיאטרים. הטענה הייתה שהחוקרים רצו להוריד את האופציה שהאיש פעל מתוך מחלת נפש או אי שפיות, ולכן הציעו לערוך לו בדיקה, שתביא גושפנקה מקצועית לביצוע הרצח מתוך מניעים אידיאולוגים. כמובן שאנשי ההגנה גייסו אנשי מקצוע שנועדו לקבוע בדיוק להפך. הבדיקות העלו שיגאל אמיר שפוי לחלוטין, וכשיר לעמוד לדין. בניגוד לקביעה זו היה מי שקבע שיגאל אמיר סובל מהפרעת אישיות סכיזואידית ונרקיסיסטית. לאור מאמרה של הכהן-דורשיו מעניין שאבחנו את הרוצח והנרצח באותן הפרעות. בנוסף, קבעו שיגאל אמיר הוא מתנסה, וחיוכו לאחר הרצח מעיד על בוז, גאווה והתנשאות.
האינתיפאדה השנייה, 2000
בעקבות גל הפיגועים מופיעה סדרת מאמרים בעיתון "הארץ" שעוסקים בתגובות טראומטיות ופוסט-טראומטיות מצד הציבור. מדובר בימים בהם אנשים נזהרו מלעלות על אוטובוס ואף לנסוע מאחוריו או לצידו. באותה התקופה יצאו עצומה בעיתון שטוענת שהאלימות והטרור שאנו סובלים ומפעילים יוצרת נזק נפשי מצטבר וארוך טווח, ויכול להיות בלתי הפיך. החברה שחיה את הטראומה באופן יומיומי תסבול עוד שנים רבות אחרי סוף המלחמה. הם קוראים למשא ומתן מיידי עם השכנים ופעולות חד משמעיות לעצירת הטרור. על העצומה חתומים אנשי בריאות הנפש, אך ברור שמדובר במודעה בעלת אג'נדה פוליטית מובהקת. כפי שראינו, הפסיכולוגים טענו בעבר בטראומות מצטברות ממלחמה למלחמה ומחלחלות למעמקי הנפש של החברה הישראלית.
ההתנתקות מעוטף עזה
מדינה טיפולית: המדינה אחראית לבריאות הכללית של אזרחיה, בהקשר הפסיכולוגי הי אחראית על בריאות הנפש של כל אחד ואחת מאזרחי המדינה.
השיח הפסיכולוגי סביב ההתנתקות קשור מאוד במדינה הטיפולית, ובעולם הפסיכולוגי. מצבי לחץ ודחק פוגעים בבריאותינו, ומהווים מקור לפתולוגיה ופסיכופתולוגיה. אבל לא כל מצב סטרס מביא לפסיכופתולוגיה, ולרוב מדובר בלחץ כרוני, מתמשך.
תיאוריית המיאזמה של בלום- השליחות החברתית המוטלת על חברי בראות הנפש הפועלים בקהילה לעקור מהשורש את התחלואה הנפשית מהחברה והאוכלוסייה. אבל, קשה לחשוב על האופן בו באמת יש לעקור את מחלת הנפש- להוקיע אנשים מסוימים מהחברה? להוציא את המחלה מתוכם? האם זה בכלל אפשרי?
שני מאמרים המתייחסים להתנתקות מנקודות מבט שונות
מאמר 1- נכתב על ידי שני פסיכולוגים- אחת פוליטי והשני קהילתי, שמדבריהם ברור שהם בעד ההתנתקות ומאמינים שיש להכיל אותה, אך עוסקים בדרכים בהם יש לנקוט על מנת להקל את התגובה, להמתיק את הגלולה ולבלום את המכה. המאמר פורסם ב"הארץ". הם טוענים שהפינוי של המתיישבים בשטחים עלול להביא להתפתחות תחלואה נפשית. הם מציעים למדינה לגייס מומחים מתחום בריאות הנפש שיעזרו למדינה לדאוג לאותם האנשים. לטענת על המדינה להפיק לקחים מפינויים קודמים, דוגמת ימית, על מנת למזער את הנזקים מהפינוי הקרב. משום שכל אדם שמפונה מביתו יגיב בצורה חריפה וקיצונית, כך גם יש להתייחס למי שמפונה במהלך פוליטי. הם מייעצים לממשלה לנהוג בצורה שמטרתה להקדים תרופה למכה, ולעשות שימוש במומחים מתחום בריאות הנפש. הם מציעים לגייס לשירות המהלך הזה אנשים משורות המקצוע על מנת להכין את התושבים.
דרכים שמטרתן הכנת אוכלוסיית המפונים לקראת מהלך ההתנתקות:
הדרכה משתתפת- להסביר לאנשים כיצד להתמודד מול לחץ או משבר עתידי. כלומר, צופים מראש התרחשות שמכילה ומפיקה לחצים.
תצפית ממשגת– אנשי מקצוע נותנים לנצפים נקודת מבט שונה, דרכי התמודדות והמשגה של התהליכים שעוברים עליהם.
חיסון אמוציונאלי– אמצעים שנועדו לחשל בני אדם מבחינה רגשית, נוכח אסון שקרב ומגיע, או מצב לחץ שעומד להתחרש ויש להתחסן בפניו.
מאמר 2– כשפרץ תהליך אוסלו ועורר אימה ופחד אצל אנשים שמתגוררים בהתנחלויות התקיים יום עיון של הפסיכולוגים החינוכיים, מטעם משרד החינוך והתרבות. מהפרוטוקול עלו רגשות עזים כנגד מהלכי התנתקות. הטענה המרכזית במאמר זה הייתה שהתושבים עומדים בפני "שואה רגשית". ההתנתקות תקים פס ייצור של תופעות פסיכיאטריות. בניגוד לצוות הקודם, בן משה כותב המאמר, טוען שהמהלך הוא פוגעני, בלתי נחוץ ויביא ל"שואה" ברמת הבריאות הנפשית ושיש לבלום את המהלך. אנשים באותם הימים לא האמינו שהמהלך יקרה, כלומר האמינו שאריאל שרון לא יבצע את המהלך הזה. באותם ימים טוען כותב המאמר שיש לעשות כל שביכולתנו למנוע את הפינוי. הוא נשען במאמרו על טיעונים פורמליסטים. בהתבססות על תקנון הפסיכולוגים הוא טוען שאסור להניח למהלך להתקיים משום שיביא לפגיעה נפשית של התושבים. גם בן משה אומר שגם אם המהלך יצא לדרך חשוב מאוד לחזק את האנשים המפונים, לעזור להם להתמודד עם ה"שואה" שתבוא עליהם.
