האינתיפאדה הראשונה. ראשיתה בדצמבר 1987. נבדיל מתוך מכלול רחב ומפורט הקשור בתקופה, את מרכיב בריאות הנפש. הוא פלש בעוצמה רבה, אולי חסרת תקדים בהיקפה, אל השיח הציבורי בהקשר של אותה התרחשות, ובעיקר התמקד במצבם של החיילים המשרתים בשטחים. כ-3 שנים בלבד חלפו מ"שתיקת הפסיכולוגים" ועד מה שמישהו קרא לו "ההיפראקטיביות של הפסיכולוג". זו כמובן הגזמה, אך אין ספק כי הורגש שינוי. מי שלקח חלק פעיל בהתרחשות היו שלטונות הצבא, וכן אנשי בריאות הנפש הצבאיים, פסיכולוגים של הצבא הסדיר, או במילואים, ולבסוף כמובן, התקשורת. הטענה המרכזית שנשמעה ברבים הייתה כי לחיילים נגרמים נזקים נפשיים, נשחקות נורמות התנהגות, האלימות נפרצת, בגלל פריצת מנגנוני השיפוט הפנימיים, עלייה בנטיות אובדניות, סיוטי לילה, מורל מידרדר, ירידת מוטיבציה וסרבנות. הקרימינולוגים עסקו אז בשאלה: מתי תיספג האלימות הזו פנימה, אל החברה. נציג את עמדת הצבא. ראובן גל, שבעבר היה אל"מ, ראש מחלקת מדעי ההתנהגות, טען ב-88' כי אין באמת הלם קרב והתרשם מהבריאות הנפשית ורמתם המוסרית של חיילי צה"ל בטווח הקצר, אך צפה כי לטווח הארוך, בין החיילים המשתתפים בסיורים, תגבר האטימות הפסיכולוגית, הכוללת סימפטומים של ממש כמצב רוח ירוד, ועוד. הודעה היוצאת מדובר צה"ל גורסת כי אין בעיות קליניות בקרב חיילים.
נקפוץ שנה מאוחר יותר, אז טוען כי נבואות השחור של הפסיכולוגים לא התקיימו, ואין באמת השפעות שכאלו על החיילים. שרון אז יצא בהצהרה כי נפש אבותינו, שגם השתתפו במעשי אלימות קיצוניים נותרה חסונה, וכן, רבין הצהיר כי אולי קיים נזק נפשי מסוים, אך הוא שווה את התמורה. במכתב שנקרא לו "עצומת הפסיכולוגים", חתמו מאות על "פסיכולוגים נגד שתיקה". באותם ימים קמו עשרות של קבוצות מחאה נגד המשך הכיבוש, והפסיכולוגים שהוגדרו גם הם כאחת כזו, הלינו על מצבם של החיילים, והנזק הנפשי הנגרם להם. דיכוי ההתקוממות מעלה בהם את סף האלימות והגזענות. מנגד, נטען כי העצומה הינה פוליטית, ולא מקצועית, וזוהי פגיעה במטופלי אותם חותמים, השפעה על הטיפול.
הפסיכולוגים הצבאיים. פרשה שהסעירה את הציבור ב-88, ראיון שהתפרסם עם צ'רלי גרינבאום ודן בראון, ששירתו במילואים של ממד"א, והתבקשו לשוטט בארץ כדי לערוך תצפית פסיכולוגית. הדו"ח שחיברו דלף החוצה, לא ברור כיצד, ושניהם נקראו לסדר והודחו מהיחידה, הוחרמו במובן מסוים. בפוגשי לפני כמה שנים בצ'רלי, סיפר כי הוזמן להרצות בעניין בממד"א. אם כן, חלקים מהדו"ח התפרסמו ב"טיים" הלונדוני, שם סופר כי חיילי צה"ל יצאו משליטה, ומשתמשים באלימות מוגזמת. הם הופיעו במאמר נרחב ב"הארץ", שם טענו כי החריג הפך לנורמה, אין תורת לחימה, אין נהלים, פיקוד מבולבל, אין דוגמא אישית, ואי אפשר לקבוע כי נפש החייל לא נפגעה. הם הצביעו על בעיות ארגוניות, דיאגנוזה של קבוצה, והתנערו מכל ייחוס לנטייה קלינית לזהות חריגים פתולוגית. למרות הימנעותם מדיון פוליטי, הואשמו כעוכרי ישראל, ובעלי אג'נדה. בעקבות אותו מקרה, הפסיכולוגים הצבאיים הפכו ל"פרסונה נון גראטה" ביחידות השונות של צה"ל.
הפסיכולוגים האזרחיים. הדברים נאספו מתוך העיתונות היומית, אליה נחשף כלל הציבור. הטענה המרכזית שלהם הייתה כי יש הסתרה גדולה מאוד בצה"ל, ותופעות הזנק הנפשי רחבות יותר. הם תוקפים את הפסיכולוגים הצבאיים, קוראים להם פסיכולוגי חצר. הצבא נמנע מלאסוף נתונים, כך הם טוענים. "התקרנפות", מושג השאול מיצירתו של יונסקו, היה ביטוי לתהליך אותו עברו חיילי צה"ל, העור העבה היה הדימוי לאדישות כלפי הסבל.
העיתונות. אנשי התקשורת עוררו עניין ופנו לאנשי מקצוע בבקשה לתגובות. עוזי בנזימן, היה אחד המרואיינים, מעט על כך בשבוע הבא.
*כתבה מ"הארץ". מאחר ומטופל זוכה לכמה אבחנות דיאגנוסטיות משמיטים חלקן. נרקיסיזם, הוגדר ע"י ראש כמושפע מתרבות של נרקיסיזם, המטפחת אותה, וכן ע"י אחר, כמודעות עצמית גבוהה מידיי ואף מיותרת. משם השתגרה ההתבוננות המקצועית בהפרעה הזו.
נחזור לענייננו. השחקן שעוד לא התייחסנו אליו מספיק הוא התקשורת. נזכיר כי המערכה חלוקה לשניים; הפסיכולוגים הצבאיים, ולעומתם אלה המשרתים במילואים, או מחוץ למערך הצבאי. מסרי האחרונים קשורים במושג הפאניקה המוסרית, כמובן. אנשים נתקפו חשש שבניהם יקבלו תגובה נפשית על דברים שעברו באינתיפאדה.
כמה כותרות מהתקשורת באותה תקופה: "סדקים בנשמה", "המכות פוגעות גם במכים", "הפסיכולוגים בשירות הצבא", "הפסיכולוגים טובלים בפוליטיקה", "פסיכולוגים במצוקה".
דובר על כך שמפקדים צריכים להבחין מי מחייליהם לא מסוגל מבחינה נפשית לעמוד במראות. התעורר חשש שהחיילים המועמדים לפורענות "ידביקו" חיילים נוספים. עוזי בנזימן כתב ב"הארץ" וארי כצמן גם הוא כתב הארץ ובוגר המחלקה לפסיכולוגיה. הם דיברו עם אנשי סגל ביניהם צ'רלי… ופרסמו מאמר העוסק בתחזיות הקודמות של הפסיכולוגים, שחזו ממש מגיפה. הם רצו "לבדוק" האם באמת הייתה אמת בתחזיות, או שמה מאחורי הקביעות הללו הסתתרו עמדות פוליטיות. כצמן קורא לפסיכולוגיה- מגמגמת, בטענה שהיא מעורבת בתהליכים חברתיים, ולא טהורה. שיף דיבר גם הוא על כוחם המתגבר של הפסיכולוגים בצבא, ועל כך שהם צריכים לאשר את פעולותיו. לאחר צאת עצומת הפסיכולוגים, מאמר של אמהות למען ישראל טענו כי פסיכולוגים מהשמאל זורעים פאניקה בציבור בכך שהם מייחסים לחיילים רפיסות וכך מחלישים את הצבא.
