בישראל הסמכות לבצע את טקס הגירושים מוקנת לבית הדין הדתי בלבד ועל כן רוב היהודים מתגרשים בבית הדין הרבני.. במקביל לבית המשפט לענייני משפחה יש סמכות זהה לדון בעניינים רלוונטים לגירושים כגון קביעת מזונות לאישה וחלוקת הרכוש ומשמורת הילדים. כתוצאה מכך נוצר "מירוץ הסמכויות" – מצב שבו הגשה ראשונית של בקשה לישוב סכסוך תקבע באיזו ערכאה יתנהל הדיון בנושא שנתבע – בבית הדין הרבני או בבית המשפט לענייני משפחה.
התפיסה השגויה: עדיף לגבר לנהל את הגירושין בבית הדין הרבני
התפיסה המקובלת היא שלגברים עדיף לנהל את הליך הגירושים בבית הדין הרבני ואילו לנשים עדיף לנהל את ההליך בבית המשפט לענייני משפחה. מקורה של תפיסה לא נכונה זו היא ההנחה לפיה ההחלטות שמתקבלות בבית הדין הרבני מתבססות על הדין הדתי, כלומר הן מתאפיינות בשמרנות אשר מעדיפה את הגברים. מנגד, בית המשפט פוסק לפי עקרנוות ליברלים כגון ערך השיוויון וכתוצאה מכך הוא יפסוק לטובת הנשים כדי להעצמין כאוכלוסיה מוחלשת.
למידע נוסף, בפורטל הליכי הגירושין המקיף: https://www.lawontheweb.co.il/
כאשר בוחנים את גובה המזונות לאישה שנפסקו בבית הדין ובבית המשפט ניתן לראות כי בית הדין נוהג לפסוק מזונות נמוכים יותר מאשר בית המשפט. כתוצאה מכך, דומה שלנשים עדיף לנהל את דיון המזונות בבית המשפט והתפיסה המקובלת מאוששת. יחד עם זאת כיום כשנשים בד"כ עובדות, המקרים בהם נפסקים מזונות אשה, הם יחסית נדירים ובכל מקרה מתבטלים כאשר בני הזוג מתגרשים.
בית הדין הרבני כפוף לחוק יחסי ממון
ביה"ד הרבני כפוף לחוק יחסי ממון – אם כי נכון שלעיתים מפרשים קצת אחרת, אבל זה יכול להיות לטובת הגבר או האשה. כאשר בית המשפט בוחן חלוקת רכוש הוא מחלק את הרכוש לפי הוראות החוק ולפי החוק לא הכל צריך להתחלק שווה בשווה וכן יש התייחסות לרישום הבעלות, אך מיישמים עליו את הוראות החוק – לכאן או לכאן.
עו"ד אורית אוחנה מסבירה כי בעת בחינת הרכוש המשותף קיים חריג משמעותי והוא דירת המגורים. לפי הדין היהודי , אישה יכולה לבקש מבית הדין הרבני (אשר לו הסמכות הבלעדית לדון בתביעה כזו) מדור ספציפי (במקרים בהם היא זכאית לדרוש זאת) , כלומר להמשיך לגור בדירה הנוכחית שלה ובכך לעכב ואף למנוע את מכירת הדירה. לעומת זאת, בית המשפט יכול לפסוק כי על בני הזוג למכור את הדירה המשותפת ולחלק ביניהם את התמורה, בהתאם חלקם בבעלות או בהתאם להוראות החוק. בהתאם, במקרה זה התפיסה המקובלת לא ולנשים עדיף לנהל את הדיון על פירוק שיתוף ומכירת הדירה בבית הדין הרבני ואילו לגברים עדיף לנהל דיון זה בבית המשפט.
חריג נוסף הינו בשאלת מזונות ילדים. חריג זה נובע מכך שהסמכות לדון במזונות ילדים מוקנת לבית המשפט לענייני משפחה בלבד ובית הדין הרבני יכול לדון בנושא זה רק אם ניתנה הסכמה משותפת של שני ההורים. מצב זה יוצר תרחיש שבו בדרך כלל בית המשפט לענייני משפחה הוא הערכאה שדנה בעניין מזונות הילדים.
בנוסף, לפי הדין הדתי נהוג לחלק את שאלת המזונות עבור ילד עד גיל 6 ומעל גיל 6 ועד גיל 18: מתחת לגיל 6 האב חב במזונות מוחלטים לכל צרכי הילד. בין הגילאים 6 ל-18 האב חב במזונות רק עבור צרכים הכרחיים כגון הוצאות בריאותיות. בעבור צרכים נוספים ההורים מתחלקים בעלויות בהתאם ליכולתם הכלכלית.
כאשר בית המשפט בוחן את מזונות הילדים הוא פועל לפי הדין הדתי שהוצג מעל, אולם הכרעותיו שונות מהכרעות בית הדין, כאשר הוא מייחס חשיבות רבה לשאלת האחריות ההורית, חלוקת זמני השהות כושר ההשתכרות של ורכושם ההורים. ככל שאחריות ההורית וחלוקת זמני השהות יותר שיוויונית, בית המשפט נוהג לפסוק מזונות נמוכים יותר. בנוסף בית המשפט (מי אמר שביה"ד לא בודק גם הוא את כושר ההשתכרות?) בוחן את כושר ההשתכרות של ההורים, כמה ההורה מסוגל להרוויח ולא כמה הוא מרוויח בפועל, ובהתאם לכך קובע את גובה המזונות כך שככל שכושר ההשתכרות שיוויוני יותר, גובה המזונות נמוך יותר.
בעקבות ההתייחסות השונה של בית המשפט לדין האישי, לא ניתן לקבוע באופן אבסולוטי עדיפות לגברים או לנשים בערכאה אחת על פני השנייה, יש לבחון כל מקרה בהתאם לגיל הילדים, האחריות ההורית, חלוקת זמני השהות יכולת ההשתכרות של ההורים ורכושם.
מכל האמור עד כה – אין כל אמת מסוימת בתפיסה לפיה לגברים עדיף לנהל את הליך הגירושים ברבנות ואילו לנשים עדיף לנהל את ההליך בבית המשפט לענייני משפחה. אמנם יכול להיות שבמקרה אחד עדיף בערכאה הזו ובמקרה השני בערכאה השני, אך מדובר בנושאים ספציפיים וצרים והבחנה לפיה ערכאה אחת טובה לאחד המינים אינה נכונה. הפנייה לאחת הערכאות יכולה להיות נכונה יותר גם עבור הגבר וגם עבור האישה.
