אחת הדרכים לגילוי המועדים בדרכי החיים, הייתה לשלב את הכומר בעניין. הוא עבר תדרוך אצל נציג התכנית מצד בריאות הנפש, והיה אמור להפנות את המיועדים לטיפולו. קפלן בנה למעשה מערכת פוליטית של שליטה, ושסיפקה לו כוח רב. אני בעצמי נשלחתי כחלק מהתכנית הזו, למסצ'וסטס, והייתי צריך להדריך את האנשים כיצד לא להגיע לרחוב למשל, אך מה שקרה הוא שהיינו למעשה סוכנים של קפלן, מפיצים את האג'נדה שלו, את רעיונותיו ואף את כתביו. לאחר זמן מה היה ברור כי עיקר הפעילות היא פוליטית, הכוח סיפק לקפלן אפשרות למנות מינויים פוליטיים, ולקבוע מדיניות. חלק מהאמצעים היו בדיקה של ילדים מגיל מוקדם, ע"י Mental Checkup. נדמה כי בגיל מוקדם מידיי, אין מקום לכך.
מבקריו של המודל הקהילתי, מההיבט של פירוק בתי חולים וייסוד יחידות מקומיות. שתי מחברות כתבו ספר בשלהי שנות השמונים, כאשר שבר החלום כבר ניכר, Madness in the Streets בו הן קושרות את קפלן, יחד עם סאז, וקושרות אותם עם חלקים ענקיים בציבור, של הומלסים. הן טוענות, באחת הפסקאות היותר מרירות, שיותר קל להתקבל להארווארד מאשר לבי"ח פסיכיאטרי, ואתה זקוק לליווי של עורך דין לשם כך. דרכי הגישה למוסדות אלו, אכן צומצמו בדרכים שונות.
ניקח דוגמא. שכנה באה להתלונן על היגיינה פיזית של אחד הדיירים, למשל. אתם יכולים לדמיין כי המצב יכול לעורר מצבים שונים של הלשנה. האנשים היו מודעים לתפקידם לשים לב לתפקודים של אנשים מסביב, ולהפנותם למוקדי טיפול שונים. הסגרה, הלשנה, או מסירה לידי גורמי טיפול. בירושלים הסתובב סיפור על אדם שתפקידו היה ללכוד אנשים המסרבים להגיע לבית החולים. מסופר כי הייתה לו פיאט 600, מכונית קטנה, אך היא הספיקה. הוא היה מגיע לביתו של אדם שסומן, והיה משכנע אותו בדרכי נועם, ושכנוע, להיכנס לפיאט שלו ולנסוע אל המחלקה הסגורה. אם כן, הפרדיגמה הקהילתית המתרחקת מהמקרה הבודד בסופו של דבר חזרה. ב-1990 הכריז הקונגרס האמריקאי על "העשור המוחי". אם נחזור אחורה, בשלהי מלחמת העולם השנייה הוצג הרעיון הקהילתי כתחילתה של הגאולה, לפקוח את עיני הממשל לזוועת המלחמה. *גם ה-DSM, יש לזכור, הינו כלי להתמודדות עם המצב הנפשי של האוכלוסייה, אך הוא גם כלי כלכלי.
מקרה שקרה כאשר הייתי פסיכולוג ב"איתנים", אחד מהמאושפזים שהגיע היה בטוח שהוא נלקח לאזור למוסד חינוכי כלשהו, להיבחן למשרת מדריך, ולהפתעתו, הגיע לבי"ח פסיכיאטרי. סיפור אחר מספר על אייל, תושב דרום תל אביב, שיום אחד מקיפים את ביתו גורמי משטרה, לעוצרו. הוא כמובן, לא יכול להתנגד. השכונה מתעוררת. אייל מבקש להיכנס רגע לחנות לקנות סיגריות. בעל החנות מתרה בשוטרים כי אייל הוא חולה נפש מסוכן. הוא נלקח לאברבנאל, שם החלה מסכת תלאות, כולל התנגדויות רבות מצידו, בעקבותיהן העלו את מינון התרופות שלו. רק לאחר התערבות הוריו והתנהלות משפטית ארוכה, השתחרר, ורק לאחר זמן ארוך יותר, קיבל חזרה את רישיונו, ויתר זכויותיו. אייל אמנם סבל ממצני רוח ירודים, אך לא באופן יוצא דופן. הוא היה במערכת יחסים עם מישהי, ורצה לסיימם. היא בתגובה לפגיעה, דיווחה עליו, ופנתה למטפל הפרטי שלו. הוא כתב מכתב לפסיכיאטר המחוזי, על נייר המכתבים של המוסד בו עבד, מה שחיווה כי לאדם עבר פסיכיאטרי, והינו מסוכן לציבור. הפסיכיאטר המחוזי הינו אדם מאוד פרקטי, ומכאן, הדרך קצרה לאשפוז כפוי. לא חסרים סיפורים כאלה.
מאיה, שחשפה מעשה שחיתות בתנובה לפני שנים, הייתה גם היא קורבן למעשה כזה. תנובה פנתה אל תחנה לבריאות הנפש בה טופלה, משם העניין התגלגל לאשפוז מהיר, שלאחריו, נלחמה היא בתגובה על המעשה, וסגן הפסיכיאטר המחוזי ספג קנס. מכל מקום, השאלות הדיאגנוסטיות הן בסיסיות, כי סופן להכריע גורלו של אינדיבידואל כזה או אחר.
בשנות הזוהר של הרעיון הקהילתי, איש בשם בלום השתמש בביטוי מיאזמה, אד המתרומם מעל האדמה. משל הנוגע לעיר לונדון במאה ה-19. מחלות אפידמיות שונות שהתפשטו באותה תקופה נבלמו ע"י מערכת השקיה חדשה, ומערכת ביוב שאפשרה ניקוז יעיל של שפכים שעד אותו זמן הצטברו בצידי הדרכים, למשל. הם לא ידעו על חיידקים, וחיסלו את מקורות המחלות באופן אינטואיטיבי. הוא גוזר גזירה שווה על מניעה קהילתית של מחלות. אנו איננו יודעים את מקור המחלות, לכן, תיקון עוולות חברתיות שונות, שיפור גורמים סביבתיים, כל אלה יכולים לשנות את המצב. לתיאוריה יש כמובן השלכות פוליטיות גם כן. הדבר ייתרגם בפועל לפעולה חברתית.