Fritz Heider (1958) – טען שאנשים מתנהגים כמו "מדענים נאיביים". כלומר, מסתובבים בעולם ובוחנים אנשים באמצעות "רמזים" שונים, כדי להבין האם התנהגות מסוימת קשורה בתכונות האישיות של אדם או בסיטואציה שהוא נקלע אליה. הוא מחלק את הייחוסים לשני סוגים אפשריים:
(למשל, נניח שראינו איש מבוגר הצועק על ילדה קטנה)
- ייחוס פנימי: (internal attribution) – ההסבר להתנהגות מסויימת הינו מאפיינים פנימיים של האדם– יכולת, מאפייני אישיות, מצב רוח – האבא הוא טיפוס אגרסיבי/חסר סבלנות ולכן הוא צועק על הילדה.
- ייחוס חיצוני: (external attribution) – ייחוסים של גורמים חיצוניים להתנהגות של האדם (המטלה הנדרשת, אנשים אחרים, מזל) – האבא צועק על הילדה כי היא מעצבנת/היה לו יום רע בעבודה.
לפי היידר, כמעט תמיד ניתן לבצע ייחוסים משני הסוגים, אולם לאנשים יש נטייה להעדיף ייחוסים פנימיים על פני ייחוסים חיצוניים.
תיאוריית השונות המשותפת – Covariation Theory
Kelly,1967- כדי לבצע ייחוס עלינו לבחון מספר דוגמות של התנהגות של אותו אדם, שהתרחשו בזמנים שונים ובסיטואציות שונות (בפועל, כנראה שהדוגמות לא יהיו מספיקות, ולא תהיה לנו את כל האינפורמציה על אותו אדם, אך עדיין נגבש עליו תיאוריה). אנחנו אוספים מידע על אופי ההשתנות של ההתנהגות לאורך זמן, סיטואציה, אנשים שונים ומטרות שונות.למשל, בשביל להבין אם משה הוא אדם שמח, נראה האם בכל פעם שהוא פוגש חברה הוא שמח.
נבחן סיטואציה היפותטית: רינה הבוסית צועקת על אחד מהעובדים שלה. מדוע רינה התנהגה כך– האם זה בגלל אופייה של הבוסית, אופיו של העובד או בגלל סיטואציה ספציפית זו?
רינה היא הפועלת, ובהתנהגות שלה אנו מתמקדים:
- רינה היא בוסית קשוחה – ייחוס פנימי (הפועל)
- העובד הוא בעייתי – ייחוס חיצוני (האובייקט)
- לרינה היה בדיוק יום רע – ייחוס נסיבתי, סיטואציה ספציפית (ההקשר)
איך מחליטים באיזה סוג ייחוס מדובר?
הטענה היא שאנחנו בוחרים ייחוס לפי שלושה קריטריונים:
- קונצנזוס – כיצד אנשים אחרים מתנהגים כלפי אותו גירוי / מצב?
(האם גם אחרים צועקים על העובד?).
- מובחנות – אופן התנהגותו של אותו האדם (האדם הפועל) במצבים שונים/ לגבי גירויים שונים.
(האם רינה צועקת גם על עובדים אחרים?).
- עקביות–האם ההתנהגות של הפועל חוזרת על עצמה במצבים דומים? (האם רינה תמיד צועקת על אותו עובד)
הייחוס הסיבתי תלוי בשילוב שייתקבל בין שלושת סוגי המידע.
ביקורת על המודל של קלי
המודל של קלי מציג חשיבה רציונלית, עקבית וממוקדת,המסתמכת על כך שאנשים עושים שימוש במידע שיש ברשותם. אמנם, אנשים אכן משתמשים במידע שברשותם. אך:
- מחקרים מראים שאנשים משתמשים פחות מדי במידע על קונצנזוס (כיצד אחרים מתנהגים כלפי אותו אובייקט),ויותר במידע על מובחנות ועקביות.
- לא תמיד יש בידינו את כל המידע הנדרש בשלושת המימדים, ובמצב כזה אנשים נוטים למלא את הידע החסר לפי המוטיבציה שלהם. כלומר, אם יש לנו מוטיבציה למשהו אנו ניטה לראות את העובדות כתומכות במוטיבציה הזו (נתרגם את הדברים כפי שהיינו רוצים שיהיו).
טעות הייחוס הבסיסית (The fundamental attribution error)
כאשר אנשים מסבירים את התנהגותם של אחרים, הם נוטים לתת הערכת יתר להשפעת הגורמים האישיותיים והערכת חסר לגבי השפעת המצב. למשל, כשמישהו מצפצף באוטו מאחורי, אני אטה לחשוב מיד שהוא עוד ישראלי עצבני, ופחות כאדם שנורא שממהר להגיע לאנשהו.
אנו מבצעים את טעויות הייחוס באופן לא מודע (למשל, כאשר אנו מייחסים לשחקנים את האופי של הדמויות שהם מגלמים).
ניסוי הנאום (Jones & Harris, 1967):
הציגולסטודנטים שנינאומיםכתובים, ונתנולהםלדרגעדכמהמישכתבאתהנאוםהיהבעדאונגדפידלקסטרו.
לאחר מכן,נאמרלסטודנטיםשלכותבהנאוםלאהייתהבחירהוהואהיהחייבלנקוטבנאוםעמדהספציפית. הסטודנטיםנשאלושובהאםהםיכוליםלדעתאתעמדתוהאישיתשלהכותב, ונמצא כי גםכאשרלסטודנטיםהייתהאפשרותלעשותייחוסחיצונילדעותשלהאדם (ולתלותאתתוכןהנאוםבכךשהכריחואתהכותבלהציגעמדהמסוימת), הםבכלזאתעשוייחוספנימיוחשבושמהשכתובבנאוםמביעאתדעתהכותב.
מדוע אנשים נוטים לבצע ייחוס פנימי להתנהגות / מדוע הייחוס האישיותי הוא האוטומטי?
- הטיה תפיסתית (הסבר קוגניטיבי): האדם נמצא במרכז תשומת הלב שלנו, והמצבבו הוא מצוי הוא הרקע.בנוסף, פעמים רבות אנו כלל לא מודעים למצב בו אדם אחר נמצא, וגם כשאנו יודעים, קשה לנו לדעת איזו סיטואציה משמעותית עבורו, ואנו נוטים לתת יותר חשיבות למה שבמוקד תשומת הלב– האדם עצמו.למשל, אם נראה אדם עוקף בכביש, אנו ניטה לראות את האדם שעוקף, ולא את מה שהביא אותו לעקוף.
- תרבות: התרבות המערבית מדגישה את האינדיבידואל ונהוג לייחס לאדם מידה רבה של שליטה ואוטונומיה בהתנהגותו ובמה שקורה לו.אולם, בתרבויות מזרח אסיה האדם נתפס כייצור חברתי והדגש הוא על האוטונומיה של הקבוצה וההקשר החברתי.
ניסוי הטיית מוקד תשומת הלב (Taylor & Fiske (1975:
הניסוי הינו אודות שני אנשים המשוחחים אחד מול השני, כאשר לימינם ולשמאלם יש 6 צופים בתפקיד נסיינים. חלק מהנסיינים רואים יותר את אחד המדברים, חלקם רואים יותר את השני, וחלקםרואים את שני המשוחחים באותה המידה. נמצא כי ככל שהנסיינים היו חשופים לאחד המדברים, כך הם דירגו את הדומיננטיות שלו בשיחה כגבוהה יותר. לעומת זאת, כאשר הנסיינים היו חשופים ל-2 המדברים באותה המידה, הם דירגו את מידת הדומיננטיות באותה הרמה.
ניסוי זה מוכיח את אפקט ה-Perceptual Salience("הבולטות התפיסתית"). דהיינו,מיקוד תשומת הלב שלנו לנתוני החושים אודות האדם המתנהג, ופחות לנתוני החושים אודות סביבתו. הסיבה לכך הינה שהסביבה של האדם הרבה יותר קשה לתפיסה, היות והיא עמוסה בגירויים רבים ומבולגנים שאיננו מצליחים למקד בהם את תשומת לבנו. כאשר אנו מייחסים תכונה כלשהי למישהו, אנו מבצעים תהליך דו-שלבי. בשלב הראשון אנו מייחסים את התנהגותו לגורמים פנימיים. זהו ייחוס ספונטאני ומהיר. אם לא הוסחה דעתנו, אנו נעבור לשלב הבא שהוא ייחוס של גורמים חיצוניים, אשר דורש יותר מאמץ, תשומת לב מרוכזת וחשיבה איטית.