המקרה של דניאל אלסברג בארה"ב– פקיד בכיר בפנטגון בסוף שנות ה-60- ימים של מלחמת ויאטנם. הוא מדליף את מסמכי הפנטגון, בהם נתגלה שהאמריקאים מתכננים הפצצות קשות בקמבודיה שעלולות להוביל להרג המוני. הדבר הזה חולל סערה גדולה בארה"ב ובעולם כולו- ארה"ב הוצגה כמדינה דורסנית ואכזרית שלא חסה על חייהם של בני-אדם כדי להשיג את מטרותיה. המדינה מתלבטת בשאלה 'מה לעשות עם אלסברג?'. אלסברג, כרבים וטובים אז והיום, עבר פסיכואנליזה וה-CIA הקים צוות של אנשי בריאות נפש שהיה אמור לנתח את אישיותו של הפקיד הבכיר הזה. הם הגיעו למסקנה שהאדם פעל מתוך מניעים טהורים- הוא פטריוט אמריקאי שרוצה להציל את דימוייה הקשה שנחשף ע"י המסמכים הללו. הדיאגנוזה הזו לא מצאה חן בעיני שולחיהם של אנשי המקצוע ולכן הם החליפו את הצוות. הצוות שמונה לאחר הקודם הגיע למסקנות אחרות. בשביל להציג רישומים של האנליטיקאי שטיפל באלסברג בנעוריו הם פרצו למשרדו. הם בנו פרופיל אחר לגמרי והסיקו שהוא פעל באופן בלתי-מודע נגד נשיא ארה"ב משום שהוא התיק תוקפנות שהייתה לו כלפי אביו וכלפי הפסיכואנליטיקאי על הנשיא ולכן הוא הדליף את המסמכים.
כתב-עת שלח מכתב לקהילת הפסיכיאטריים בארה"ב בשנות ה-60 בו הם התבקשו לחוות דעה לגבי כשירותו הנפשית של אחד המועמדים לנשיאות בארה"ב– מועמד זה היה ידוע בדעותיו השמרניות, הגזעניות והקיצוניות, ואכן קהילת הפסיכיאטריים קבעה שהוא אינו כשיר נפשית לתפקיד נשיא המדינה.
בארה"ב הוצעה הצעה שאנשי מקצועות בריאות הנפש הם שיקבעו אם אדם כשיר לתפקיד פוליטי-Thomas Sasz כתב מאמר בתגובה בשם "ומי ישמור על השומרים".
קבוצה של פסיכיאטריים בישראל סביב מלחמת לבנון הראשונה הציעה שהם יוכלו להצהיר באופן מקצועי על מניעיהם החבויים של מנהיגים מחרחרי מלחמה– שוב, נראית כאן מדיקליזציה בשירותם של הפוליטיקאים.
בסוף שנות ה-60 בארה"ב התרבות הפסיכדלית התפשטה ובאותו זמן התיישבו בבוסטון בני-נוער ושם "עשו אהבה ולא מלחמה"– ראש עיריית בוסטון התלבט מה לעשות עם בני-הנוער הללו. הוא גייס פסיכולוג בשם קליין בשביל להתייעץ איתו כיצד לטפל בבני-הנוער האלו. הטילו עליו משימה לעבור בפארק ולנסות לאתר אנשים חריגים, אנשים שנראו בעיניו חשודים בהפרעת נפש כזו או אחרת. ראש העיר חשב שהם יזהו אנשים שלוקים בהפרעה נפשית ואז תהיה להם עילה חוקית לסלקם מהמדינה, לאשפזם, או להחזירם למדינותיהם האחרות בארה"ב. כאשר קליין הבין מה מתבקש ממנו, הוא סירב לעשות זאת.
בסוף שנות ה-60 בברית-המועצות, גרינגו רנקו היה פעיל להשגת זכויות אדם ברוסיה הסובייטית של אותה תקופה. כצפוי, הלבישו עליו תיק פסיכיאטרי, כלאו אותו במתקן כביכול רפואי. הדבר עורר סערה במדינות העולם והאיש גורש מברית-המועצות והגיע לארה"ב. שם, האיש נבדק ע"י צוות פסיכיאטריים שהגיע למסקנה שהוא אינו לוקה בשום מחלה נפשית. למעשה, הרוסים מצאו בו נטיות פתולוגיות, כלומר אבחנות שינקו מהאינטרסים הפוליטיים של אותה תקופה.
ב-1973 הומוסקסואליות הפסיקה להיות מוגדרת כמחלת נפש בעקבות הצבעה בכנס של פסיכיאטריים אמריקאיים.
כאשר יצא דו"ח גולדסטון, קם משפטן בשם רובינשטיין, שהגיע למסקנה שצריך לאשפז את גולדסטון לכל ימי חייו. במעשה זה, הוא הציג את גולדסטון ככלי ריק ופסל את כל מה שהוא כתב בדו"ח.
לפני מספר שנים, בימים בהם הסתכלו על יורדים בעין רעה, כתב פסיכולוג קליני על בניהם של יורדים– הוא טען שחייהם של היורדים יוצרים אצל בניהם הפרעות נפשיות שונות. דבריו התפרסמו במאמר שנחשף לעיני הציבור.
ב-1929 התפרסם מאמר תגובה למאמר שנכתב ע"י הפסיכולוגי שלמה רוזנטל– רוזנטל ביקש לתאר תופעה שצמחה באוניברסיטה העברית שקראה לעצמה "ברית שלום" (מחבריה מרטין בובר, גרשון שולם). קב' זו דגלה בהקמת מדינה דו-לאומית, והם זכו לגנאי מצד הממסד הציוני של אותם ימים. רוזנטל טען שהאנשים הללו הם פסיכוטיים, אנשים שנתקפו בפחד ולכן הם מוכנים לוותר על חבלי ארץ. גרשון שולם נתקף בזעם וענה לאיש בטענה שמה שקובע זה הדעות שלנו ולא הלכי הנפש שלנו. הוא ביקש מרוזנטל להתווכח איתם במישור האידיאולוגי-פוליטי וטוען כי "ציון במשפט תיפדה ולא בפסיכולוגיה".
בשנת 1989 פסיכיאטר בשם אופנהיים טען כי "שלום עכשיו" מזדהים עם התוקפן ולכן אין תוקף לדעותיהם.
דוד נמלט מזעמו של שאול ומוצא מקלט בגת ושם הוא מעמיד פנים שהוא משוגע– בעת העתיקה היה סטריאוטיפ של כיצד אמור איש מטורף להתנהג (מתהולל, מזיל ריר על זקנו). כלומר, כבר אז היה קיים הסטריאוטיפ של חולה הנופש וכבר אז הייתה אפשרות להתחזות לאדם משוגע.
Michael Rosenberg– חוקר אמריקאי שהחליט, בשנות ה-60, להתל בפסיכיאטרים אמריקאים. הוא גייס מספר תלמידים, הקנה להם רשימה של סימפטומים, ביניהם שמיעת קולות, ואלו התאשפזו בבתי-חולים פסיכיאטריים. כמובן שבתי-החולים לא עלו כך והאנשים הללו אובחנו כאנשים שלוקים בסכיזופרניה. ניתנו להם תרופות (שהם לא לקחו כמובן), ולאחר זמן-מה האנשים דיווחו שהסימפטומים כבר לא קיימים. החולים המדומים (pseudo patients) עסקו בתצפית (בדו"ח של האחיות נכתב: the patient is indulged in compulsive writing). לבסוף, הם השתחררו, והוגדרו כבעלי "סכיזופריה בנסיגה".
דימפנה, נסיכת אירלנד– במאה ה-6, אירלנד עדיין פגאנית אבל יש ניצוצות של תחילת הנצרות. מלך אירלנד היה פגאני אך אשתו כבר התנצרה. היא מסרה את בתה לנזיר כדי שתתחנך. לאחר שהמלכה נפטרה, המלך ביקש מעוזריו למצוא אישה שדומה לה. כאשר מצאו את בתו, דימפנה, ואמרו לה את רצונו של המלך, היא הזדעזעה והנזיר עזר לה לברוח לבלגיה. כאשר עוזריו של המלך מצאו אותה בבלגיה והיא שוב סרבה, הוציאו אותה להורג במקום בשם Geele. שלושה משוגעים שצפו בהוצאה להורג, כ"כ הזדעזעו עד שנרפאו משגעונם. במקום זה, הוקמה כנסייה לזכרה והיא הוגדרה כקדושה, ואף הוכרזה כפטרונית פגועי הנפש. לכן, החלו לדהור פגועי נפש מכל רחבי אירופה כדי להירפא. בהתחלה, שיכנו אותם בחדרים הסמוכים לכנסייה, והנזירים החלו לטפל בהם. בהמשך, תושבי העיירה נתנו לפגועי הנפש להשתכן אצלם. כך, עד המאה ה-19, המקום הפך למודל של טיפול קהילתי- פגועי הנפש השתתפו בעבודות ומסורות הקהילה וגרו בבתיהם של התושבים. סיפור זה הוא תקדים של טיפול קהילתי בחריגים חברתיים.
