מדינה טיפולית: מטאפורה פוליטית למדינה כמי שאחראית לדאוג לאזרחיה.
אוכלוסיית ישראל הייתה נתונה תחת סיכון הטילים, והדבר הביא אנשים שמצבי חרדה קיצוניים ופאניקה חברתית. בריאות נפשית לאומית: מועדות אנשים בחברה לפורענות נפשית, כלומר הנזק הפסיכולוגי שיכול להתרחש לפרטים בחברה. אנשי בריאות הנפש אמרו שהם נכנסו לחלל שנוצר במדינה, כך שהממשלה, ובעיקר ראש הממשלה יצחק שמיר, נהגו בשתיקה ובהתעלמות מהציבור. משום שההנהגה לא דיברה להמונים ונקטה בצעדים לשיכוך חרדותיהם, הפסיכולוגים לקחו על עצמן את התפקיד הכולל הזה בטיפול באוכלוסייה. נחמן שי, דובר צה"ל דאז הפך ל"פסיכולוג הלאומי", מה שעורר את זעמם של הפסיכולוגים שראו בכך ביטוי לזלזול מצד ההנהגה הפוליטית באנשי המקצוע. כמובן שגם לתקשורת תפקיד מרכזי. היא נהגה באנשי המקצוע באמביוולנטיות מסוימת. מחד, ניתנו להם במות, מיקרופונים ותשומת לב. פנו אליהם להשתתף בראיונות, תכניות טלוויזיה וכד'. מאידך, הם פרסמו דברי ביקורת (בעיקר של עיתונאים) על הפסיכולוגים כמשתלטים על חיי האוכלוסייה.
המדיקליזציה של חיי היומיום: כל דבר שהתבקשו לעשות באותם הימין עבר דרך הפילטר של אנשי בריאות הנפש. בפרק זמן זה של המלחמה הייתה החברה לכודה בסיטואציה טוטאלית. ואנשי בריאות הנפש הפכו למוניטורים של ההתנהגות. בתהליך זה יש גם "דה-פוליטיזציה". כלומר, מצב טעון פוליטית שמאפייניו הפוליטיים מוסתרים ומוחלפים במושגים ומאפיינים פסיכולוגיים.
הסכם אוסלו ויצחק רבין
בספטמבר 1993 נחתם הסכם אוסלו והביא מסע "שיסוי" שהתנהל נגד יצחק רבין. המסע התנהל סביב הרעיון שרבין חולה בנפשו שחתימת ההסכמים הללו. הסכמי אוסלו הובילו מסע ארוך שבסופו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הזווית הצבאית באה לידי ביטוי במאמר של ראש מנד"ה- משה אבן חן. הוא רואה במנד"ה גורם שיכול להגן על הדמוקרטיה. הוא פוסק באפקט שיכול להיות לכל מה שנבע מהסכם השלום לגבי התנהגותם של חיילים. מנד"ה מצא שהמוטיבציה של חיילים המשרתים בשטחים הכבושים יורדת, ושהשירות שם קשה להם מאוד. שילוב שני האירועים הללו- הסכמי אוסלו יחד עם ממצאי מנד"ה הביאו את אוכלוסיית המתנחלים לחוש חרדה ופחד רב. הדיבורים על היציאה מהשטחים הכבושים הביאה לשתי נקודות מבט שונות, זו של המתנחלים רואות בנסיכה גירוש מהבית ובעקירה, ואילו התומכים בשינוי רואים בכך פינוי נחוץ. הרב עמיטל, שר ממשלת רבין, היה סבור ששרים צריכים להעסיק יועצים, פסיכולוגים, כדי שינחו אותם איך לדבר עם המתנגדים. כלומר, מי שיעזור בהתנהלות מול האוכלוסייה הזו מאחורי הקלעים.
בנובמבר 1995 בעיתונות נאמר שגברת נמיר, שרה בממשלת רבין, טוענת שיש לשלוח פסיכולוגים לגולן, ולעזור למתיישבים שם. תושבי הגולן ראו בכך מאבק פסיכולוגי בהם, הם פרשו זאת כניסיון להרפות את ידם ולהקל על פינוים בבוא העת, וטענו ש"משכיבים אותם על ספת הפסיכולוג בלי רצונם". הפסיכולוגים המתגוררים בשטחים הכבושים, ראו את התמורות הללו כנטולות אג'נדה פוליטית, אלא כאקט שנועד לעזור למתיישבים הסובלים עם ההתמודדות הלא פשוטה.
באותם ימים יוסי שריד היה שר החינוך. בכנס שהתקיים תחת הכותרת "בעקבות הסכם אוסלו" השתתפו פסיכולוגים רבים שעסקו בפעילות הפוליטית של התקופה. ראשי הכנס רצו להפיץ את מסמך הפרוטוקול ברחבי הארץ, למען יקראו ויראו. ברני שטיין מגיב על בקשת הפרסום- לא רוצה להפיץ אותו בעלון קבע של פסיכולוגים ייעוצים במשרד החינוך משום שהוא פוליטי מידי. הוא טוען שההזדהות של אנשי המקצוע עם המקום בו ועלים היא חזקה מידי. יש גם ביטוי להרבה מצוקות אישיות של הפסיכולוגים הללו בפרוטוקול. ומעבר לכך, הוא מתלונן שבמסמך לא כתובה ולו מילה אחת טובה על השלום, וכך אין התיישרות עם הקו המדיני שצריך חיזוק. כלומר- מחד הם מזדהים יתר על המידה עם אנשי המקום כלומר נוקטים עמדה פוליטית. מאידך, הם לא נותנים מספיק דה פוליטית שתואמת את דעתו.