אם רגישות הורית כל כך טובה ואם אנו יודעים שזה טוב בין היתר כי אנו רואים שבמידה מסוימת להבדלים ברגישות הורית יש השלכות, השאלה המתבקשת היא מה משפיע על רגישות הורית?
אמהות – למה אמהות מסוימות יותר רגישות מאמהות אחרות? הניסון של ההורות שהן קיבלו בעצמן (נרחיב בהמשך). יש השערות שיש איפיונים של ילדים שהילד משפיע על זה (מזג וכו'). נסיבות החיים של האמא שכוללות: המצב הכלכלי שלה, האם וכמה יש לה תמיכה חברתית, האם יש בכלל בין זוג ואיזה מין יחסים. מחקרים רבים מראים שזה לא מפתיע שחיכוחים המערכת הזוגית פוגעים ברגישות הורים כמו גם חוסר תמיכה חברתית ועוני – כל אלו בממוצע. בנוסף, איפיוניים אישיים: בריאות נפש ודיכאון באופן ספציפי. דיכאוני אמהי וחרדה אמהית פוגעים ברגישות – בגדול אמהות דכאוניות הן לא פנויות, דכאון זה מאוד משתק, חרדה אמהית – בדר"כ הולך עם אינטנסיביות יתר, יותר מידי שליטה ודעה ופחות התייחסות לצרכים של הילד.
אפיון נוסף של חוקרים כמו אופנהיים זה נטייה שמכנים אותה psychological mindedness". אנשים שונים זה מזה, במידה רבה הם נוטים להתעניין ולקחת בחשבון את המצב הפסיכולוגי של האדם השני. כלומר, עד כמה ההורה נוטה להיות עסוק בשאלה של מה עובר על הילד? למה הוא מגיב ככה? אנשים ממוקדים בסוג כזה של חשיבה על אנשים אחרים. זה לא מפתיע שיותר psychological mindedness הולכת עם רגישות.
יש העברה בין דורית – אמהות שזכו ליותר רגישות נוטות לגלות יותר רגישות כלפי הילדים שלהם.
איפיון אישי שמשפיע על ההתנהגות ההורית הוא מין ההורה. נשים בממוצע מגלות יותר רגישות הורית מאשר אבות. למה? תפקידים חברתיים – נשים מכוונות יותר להתייחס לאנשים אחרים, להרגיש כלפיהם אחריות ולטפל בהם, כמובן שבילדים אבל גם בגברים. לעומת זאת גברים מכוונים לקידום האינטרס העצמי. הרעיון שנשים וגברים באופן טבעי מכוונים לדברים אחרים יכול גם להתקשר להתפתחות אבולוציונית. מאז ומתמיד ב-99.9% בחברות בעולם תפקיד הנשים היה לטפל בבית וילדים ותפקיד הגברים היה ללכת ולצוד. הגישה הזאת נותנת בסיס לטבע האדם. כמו שזנים מסוימם מפתחים מומחיות בדבר זה או אחר נשים וגברים פיתחו מיומנויות לדברים שונים.
במצגת – טיפול בילדים בקרב אמהות ואבות. כל החברות הן מודרניות מערביות. אנו רואים פערים מדהימים בכמה זמן בממוצע ההורה מטפל בילד. למה זה משמעותי? בלי לזלזל בהיבטים החברתיים, שהם מאוד משמעותיים ויותר מזה, גם בגלל היהבטים ההאלה רואים את המעשים האלה. להיעדר הזה יש משמעות רבה כי הגישה המשכנעת ביותר בסוגיית המודל המחקרי. אלו גישות שטוענות שהורות כמו כל דבר אחר זה דבר שלומדים תוך כדי עבודה, מכאן שמי שעוסק בזה יותר יש לו יותר אפשרות ללמוד. הטענה הזאת שלומדים הורות היא של Lamb.
אחת מהנשים הכי חשובות בנושא היא של שרה ראדיל שכתבה שספר בשם "חשיבה אמהית". זה ההתכוונות לחשוב ולנסות להבין את הילד, ולפעול כדי להטיב איתו ועם ההתפתחות שלו. זה מזכיר לנו רגישות אמהית. היא שאלה מה הם התנאים שבהם לאדם יש את הסיכוי לפתח את החשיבה הזאת? קודם כל הוא צריך לעסוק בזה. מי שעוסק בעבודה כזאת היא האמהות ומעצם ההזדמנות יש להם לפתח את החשיבה הזאת, כל אם מפתח את זה במידה שונה, בהתאם למה שדיברנו. ההבדל בין גברים לא חייב להיות, אם הם יעסקו בזה הם יוכלו לפתח חשיבה אמהית.
ובכל זאת לגעת המרצה לנשים יש פור מסוים – ההיסטוריה הקודמת ביחסים. בחברה שלנו נשים וגברים מקיימים סוגים שונים של יחסים ומתנהלים לפיהם בהתאם להבנייה של החברות. כלומר, רגישות הורית בכל זאת מאוד מושפעת מהעיסוק בזה. ההשלכה החברתית האופטימית מזה היא שילדים שגדלים במצית הורים רגישים, גם אב רגיש יפתח את הנטיות של רגישות לאחר שבהדרגה יעזרו לו להיות הורה רגיש יותר.
מחקר לדוגמה : – 1993 FOX ואחרים. מוצא שמידת המוערבות של ממש של אבות בטיפול בתינוקות ניבע את הרגישות האבהית וזה ניבע את ההתקשרות הבטוחה לאותו אב.
דבר שגם יכול להשפיע על רגישות הורית באופן כללי הוא תרבות. אם נחזור לעניין ההתקשרות נראה שיש הבדלים בין תרבויות. תינוקות בגאטמלה להורים מבוססים בעיר במחקר הזה הסתכלו על המהלך הזה בכל מיני תרבויות: אנשים שגרו בכפר באפריקה ובקיבוץ. מהגרף אנו לומדים: לגבי השלבים של התפתחות הבכי – המהלך מאוד דומה אבל יש הבדלים בעוצמה. באפריקה יש הכי הרבה בכי, בקיבוץ הכי פחות. באפריקה לא להיות עם האם זה דבר מאוד יוצא דופן, זה לא מפתיע שזה מלחץ; בזמן שבקיבוץ האם אינה רגישה במשך רוב שעות היום.
האם יש הבדלים בשיעורי ההתקשרות השונים בתרבות? יש.
ברוב הארצות שיעור הילדים המגלים התקשרות בטוחה הוא די דומה – 60-70%. על רקע הדמיון הכללי הזה יש עדויות לדפוסים תרבותיים, במידה מסויימת באחוז של התקשרות בטוחה ולא בטוחה ובסוג בנפוץ יותר של ההתקשרות הלא בטוחה. – בגרף במצגת.