אבחונים פסיכולוגיים ליצחק רבין
יריית הזינוק בתהליך הדיסקרדיטציה של יצחק רבין על ידי הפסיכולוגים היה 3 חודשים לאחר הסכמי אוסלו. האיש שהוביל את המהלך היה פרופסור נוח בידרם (??) הוא עסק במפוני ימית, ובהסתגלותם לתנאים חדשים דרך מערכות תמיכה ציבוריות. מאמר מדצמבר 1993: "לא לסמוך עליו". הכותב מציג עצמו כאזרח חרד, ומוסיף שההערכות המקצועיות שלו מושפעות מדעותיו הפוליטיות. לצורך ההתבטאות הזו הוא מחבר בין פסיכולוגיה ופוליטיקה, ומאחד אותן במידה שלא ברור היכן האחת מתחילה והשנייה מסתיימת. משברים בלתי צפויים עלולים להוות סיכון לכל אחד, קל וחומר מנהיג. הוא תולה בגילו של יצחק רבין גורם סיכון לגבי התנהגותו כפוליטיקאי, וכמי שמנווט את המהלכים המדיניים. בסופו של דבר הוא טוען שראש הממשלה לא מסוגל להיחשף לכל שמוטל עליו כמנהיג ולהתמודד עימם בצורה שקולה. כלומר, הלחצים שהמשרה המורכבת עלולה להפיל על אדם מבוגר מהווים סיכון לחברה כולה. כפסיכולוג קליני בידרם מרשה לעצמו לעסוק בתחום פוליטי, ולהביע את דעותיו בפומבי לגבי העובדה שרבין עומד בפני משבר אישי, ויש להתגונן מפני התוצאות השליליות שהתמוטטות זו של רה"מ עלולה להביא.
גברת הכהן-דורשיו, פסיכולוגית קלינאית שכתבה ב-1994 מאמר בכתב עת "נתיב", כתב עת לענייני מדיניות חברה ותרבות. כתב עת זה הוא בעל נטייה ימנית. מאמרה יכול היה להתפרסם בכל כתב עת פסיכולוגי-קליני מקצועי, משום שהטרמינולוגיה בה עושה שימוש, כמו גם חזות המאמר מתאימים לפורמט מחקרי. היא מציגה את יצחק רבין כ-"case study" , בו היא עוסקת, נקי לכאורה מכל הטיה או נגיעה ערכית. "יצחק רבין- מנהיג עם ליקוי גורלי"- ליקוי הוא מונח דיאגנוסטי, ואותו ליקוי מקבל את שם התואר "גורלי" שנועד אולי להרתיע וליצור אימה בציבור. היא כותבת ששפת הגוף שלו עצבנית ומשדרת אי שקט ורצון לסגת מתפקידו. הפסגה של המפשט היא השיפוט של הכותבת לכך שרבין רוצה לעזוב את תפקידו. היא עושה ניתוח לא רק לשפת גופו אלא גם לטון הדיבור והדיקציה- וטוענת שקולו מלא כעס, נטול רגשות, עצבני וחסר סבלנות. היא טוענת שהוא לא מתייחס באף רמה למתיישבים אותם רוצה לפנות- תושבי ימית וכד'. יתר על כן, הכוחות האינטלקטואלים והאנליטיים שיש לו מסנוורים את הציבור, ומסווים את ה"אמת" לגבי הצדדים הלקויים שלו. היא מפרשת את האופן בו יושב בכיסאו בכנסת, וטוענת שהתנהגותו חסרת מיקוד "נראה רוצה להימלט מהמקום". כמובן שהיא התייחסה גם להרגלי השתייה והעישון של רה"מ. בסוף המאמר היא מסכמת את האבחון שלה בטענה שרבין סובל מהפרעה סכיזואידית, וכמו כן מהפרעת אישיות גבולית ובנוסף בבעיה בכל הקשור לפיתוח יחסי אובייקט. בספטמבר 1995 עולה כותרת מאירת עיניים "אשמח לטפל בו אפילו בחינם"- ממשיכה אותה כותבת לעסוק ביצחק רבין, וברוב נדיבותה היא מציעה לרבין סיוע וטיפול חינם.
היא מפרסמת מאמר נוסף, תקופה קצרה לאחר מכן "ישראל בצד השמאלנות- עיונים בפסיכופתולוגיה". היא מדברת על הפתולוגיה של השמאל- נאה עצמית,הזדהות עם התוקפן, הימנעות וכד'. כלומר- רשימת סימפטומים שמתאימים לאבחון של Case study. הדבר מראה לנו כמו השיח הפוליטי היה רווי אבחוני מקרים ואנשים. בעיר אריאל התקיים במרכז האוניברסיטאי סימפוזיון אקדמי שלקחו בו חלק אישי מקצוע רבים, ביניהם פרופ' אלחנן מאיר מאוניברסיטת ת"א. בכנס זה הוצג העם היהודי, ובפרט השלוחה הישראלית, כקולקטיב שסובל מפגמים גנטיים שמביאים לנטייה אובדנית, תבוסתנית, הזדהות עם הקורבן.
ועדת האתיקה של איגוד הפסיכולוגים קבעה שכתיבת אבחון על אדם שאיננו מטופל, ועל מישהו בעל תפקיד מרכזי עלול להביא לבעייתיות בתחום הפסיכולוגיה. שלושה פסיכולוגים, ביניהם עמנואל ברמן פנו לתלונה להסתדרות הפסיכולוגים בטענה שהניתוח שלה לא נעה בתום לב אלא באופן מניפולטיבי, ושמדובר בתחמושת מקצועית להביע דעה מסקנה פוליטית. הועדה התכנסה אך דחתה את התלונה, משום שהנתבעת גייסה את שירותיו של עורך דין שהיה מזוהה עם מפגה פוליטית, עקיבא נוי, בכדי להתגונן. ועדת האתיקה לא יכלה לשלול את רישיונה של הפסיכולוגית, אך היא הביעה חרטה. הנושא נגנז למרות שהיו מחאות של אנשים שיצאו נגד הפסיכולוגית.
אליקים העצני כתב מאמר על שיבוש שפיות הדעת- כרטיס מחלה פסיכיאטרי של הממשלה- גוזר אשפוז פסיכיאטרי דחוף לממשלת ישראל. הוא משתמש במאמר הזה במטאפורות הלקוחות מהלקסיקון הדיאגנוסטי.
אבחון פסיכיאטרי לרוצח
יגאל אמי עבר לאחר הרצח סדרה של אבחונים פסיכולוגים ופסיכיאטרים. הטענה הייתה שהחוקרים רצו להוריד את האופציה שהאיש פעל מתוך מחלת נפש או אי שפיות, ולכן הציעו לערוך לו בדיקה, שתביא גושפנקה מקצועית לביצוע הרצח מתוך מניעים אידיאולוגים. כמובן שאנשי ההגנה גייסו אנשי מקצוע שנועדו לקבוע בדיוק להפך. הבדיקות העלו שיגאל אמיר שפוי לחלוטין, וכשיר לעמוד לדין. בניגוד לקביעה זו היה מי שקבע שיגאל אמיר סובל מהפרעת אישיות סכיזואידית ונרקיסיסטית. לאור מאמרה של הכהן-דורשיו מעניין שאבחנו את הרוצח והנרצח באותן הפרעות. בנוסף, קבעו שיגאל אמיר הוא מתנסה, וחיוכו לאחר הרצח מעיד על בוז, גאווה והתנשאות.
האינתיפאדה השנייה, 2000
בעקבות גל הפיגועים מופיעה סדרת מאמרים בעיתון "הארץ" שעוסקים בתגובות טראומטיות ופוסט-טראומטיות מצד הציבור. מדובר בימים בהם אנשים נזהרו מלעלות על אוטובוס ואף לנסוע מאחוריו או לצידו. באותה התקופה יצאו עצומה בעיתון שטוענת שהאלימות והטרור שאנו סובלים ומפעילים יוצרת נזק נפשי מצטבר וארוך טווח, ויכול להיות בלתי הפיך. החברה שחיה את הטראומה באופן יומיומי תסבול עוד שנים רבות אחרי סוף המלחמה. הם קוראים למשא ומתן מיידי עם השכנים ופעולות חד משמעיות לעצירת הטרור. על העצומה חתומים אנשי בריאות הנפש, אך ברור שמדובר במודעה בעלת אג'נדה פוליטית מובהקת. כפי שראינו, הפסיכולוגים טענו בעבר בטראומות מצטברות ממלחמה למלחמה ומחלחלות למעמקי הנפש של החברה הישראלית.