האינתיפאדה הראשונה פרצה בדצמבר 1987. ב-1981 הייתה מערכת הבחירות, בשנת 1985 נכתב המאמר של עמנואל ברמן סביב ההתרחשויות במלחמת לבנון "ממלחמה למלחמה- טראומה מצטברת". הסוגיה הראשונה עסקה באקלים הדעות בחברה הישראלית ערב הבחירות של 1985. ברמן ממקד את תשומת הלב סביב המחיר הנפשי שהמלחמה גובה מהתושבים.
לפני שנתחיל להבין את ההתרחשויות של שנת 1987, חשוב להבין שבהתבוננות רטרוספקטיבית יש כוח רב להבנת העבר, אך יש גם בעייתיות מסוימת, משום שזווית הראייה מוגבלת. הגישה דרכה נעבוד היום היא במובנים מסוימים "soft minded".
נעסוק במונח "פאניקה מוסרית". הדעה שהייתה מקובלת בשנים ההן היא שהנסיבות הפוליטיות עלולות להביא להפרעות פסיכיאטריות, ובפרט הביאה לדאגה לגבי בריאותם הנפשית של החיילים. הגורמים המרכזיים בזירה הפוליטית התקופה ההיא היו החיילים הפשוטים, גורמים בשלטונות הצבא, הפסיכולוגים הצבאיים (שעובדים במנד"ה), הפסיכולוגים האזרחיים (שעובדים בצבא ומחוצה לו) והתקשורת שהיה לה, ועדיין יש לה תפקיד חשוב בהצגת הנתונים לאוכלוסייה.
פסיכולוגיים ברשות הצבא
דן בר-און (אוניברסיטת בן גוריון, פסיכולוג חברתי-ארגוני) וצ'רלי גרינבאום (המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית) עבדו כפסיכולוגים במנד"ה. הם התבקשו לבחון את הפעילות האלימה של חיילים כלפי אוכלוסיה פלסטינאית. לאחר פרק זמן ארוך, במסגרתו ערכו תצפיות וראיינו חיילים, הם הבינו שהמוסריות של החיילים נשחקה: "חיילים מתקשים להבדיל בין מותר ואסור". באותה התקופה צצה בעיה שכונתה "בעיית חריגים" שפעלו באלימות יתר כלפי מפגינים פלסטינים, והם לרוב הגיעו באותן היחידות בהן "מד האלימות" גבוה מאוד. באותם ימים במערכת הבחירות היו פוליטיקאים שגם כן ביטאו אלימות דומה, אך במרחב המילולי- "צריך לשבור להם את העצמות", אמצעי אלימות ככלים מוכרים, למשל אלה. הטענות שעלו מכיוונים שונים היו שמנגנוני הריסון הפנימיים התרופפו. נטען שחלה עליה בנטיות אבדניות של חיילים, שנאלצו לנהוג בצורה שנגדה את מערכת הערכים שלהם, מקרים רבים של דיכאון, סיוטי לילה, ירידה במוטיבציה לשרת, סרבנות (גלויה וסמויה). כל אלה הם סימפטומים נפשיים שונים למלחמה. המומחים שחקרו את הסוגיה לא ערכו מחקרים אפידמיולוגים, כלומר לא היה מחקר אמפירי. מסקנת המומחים הייתה:
- מפלס הפתולוגיה בקרב חיילים עלה.
- העלייה ברמת האלימות בקרב החיילים פועלת כבומרנג לחברה הישראלית.
כלומר במקביל לעליה בתופעות פסיכולוגיות, תהיה גם עליה ברמת האלימות הכללית בחברה. בכנסים שנעשו בתקופה הוכיחו שנעשתה עליה ברמת האלימות, ומקרי האלימות עולים בחברה, גם מחוץ למסגרת צבאית.
ד"ר ראובן גל פיתח מחקר בזיכרון יעקב בתחומי פסיכולוגיה חברתית וחינוכית. מפקדי מנד"ה גייסו גם אותו על מנת לבחון את הסוגיה מנקודת המבט שלו. הוא ערך מחקר איכותני, יצא לשדה ובחן יחידות שונות בצבא. בספרו "המלחמה השביעית" הוא האמין שהאינתיפאדה היא מלחמה לכל דבר, וטען שחיילים לא לוקים בהלם קרב: " בריאותם הנפשית של חילי צהל לא נפגעה כתוצאה מההשתתפות בקרב". הוא אפילו מתפעל מהיציבות הנפשית שקיימת בצה"ל. הוא גם היה סבור ששיקול הדעת המוסרי של החיילים לא נפגע, למעט ה"חריגים", למרות "מדיניות המכות". אך הוא מוסיף, שבטווח הקצר אין תגובה פוסט טראומטית, ואולי בטווח הארוך תגיע תגובה, זאת כדי לא להכריע באופן חד משמעי לגבי העתיד לבוא.
הפסיכולוגים האזרחיים
עמנואל ברמן יוצר נגד "שתיקתם של הפסיכולוגיים"- מביע ביקורת על כך שאלפי תושבים וחיילים סובלים ברמה הנפשית מהמהלכים הפוליטיים, והפסיכולוגים שותקים. הוא התלונן על "קשר השתיקה"- מושג שנולד במלחמת העולם ה-2, כשאינטלקטואליים באירופה גזרו על עצמם שתיקה ולא הקימו קול זעקה. מאז הוטבע הביטוי וגם ברמן משתמש בו. משנת 1987 הפסיכולוגים הציפו את התקשורת והציבוריות הישראלית בדעתם המקצועית. בשנת 1988 יצאה לעיתונות עצומת הפסיכולוגיים שהייתה חתומה על ידי מאות אנשי בריאות הנפש, הכותרת שלה הייתה "פסיכולוגים כנגד השתיקה". קבוצות מחאה רבות התאגדו כנגד פעולות השיטור ומדיניות האלימות, והפסיכולוגים כחלק מהרוח הזו פרסמו את העצומה שבה כתוב כי החותמים מתריעים על הנזק הנפשי ליהודים ולערבים, וקוראים להפסיק את הכיבוש, כשעיקר הדברים התייחסו דווקא לחיילים.
היו גם פסיכולוגים שיצאו נגד העצומה, ראשית בשל השיקול המוסרי- שכן פסיכולוגים לא אמורה להביע דעתם הפוליטית. מעבר לכך נתנו נימוק מקצועי שדאג לרווחת המטופלים. לדעתם אין זה נכון לפרסם בגלוי את הדעה הפוליטית, כך שתהיה חשופה למטופלים. הרי מטפל צריך לשמור על עולמו הפנימי נסתר מהמטופל, כך שיהיה לוח חלק עבורו. כשרואים את שם הפסיכולוג ברשימה פוליטית, הדבר יכול לפגוע בהעברה בחדר הטיפול.